מרגרט תאצ'ר: האישה ששנאה פמיניסטיות

היא קיצצה בהטבות רווחה לילדים, סירבה להקצות השקעה ממשלתית למעונות יום, והטיחה ביקורת באמהות עובדות על כך שהן מגדלות דור של "ילדי מעונות" - תאצ'ר המנוחה הייתה אחת המנהיגות הרעות לנשים, אך האם בדרכה היא גם הייתה פמיניסטית?

09/04/2013
טל שניידר קבלו עדכונים מטל
  • RSS
» מורשת מאכזבת לנשים. תאצ'ר, 1980 (צילום: gettyimages)

“הפמיניסטיות שונאות אותי, לא כך? ואני לא מאשימה אותן. כי אני שונאת פמניסטיות. פמיניזם הוא רעל" כך אמרה ראש ממשלת בריטניה, שמתה אתמול מרגרט תאצ'ר לאחד מיועציה, פול ג'ונסון.

אשת הברזל הבריטית, הפוליטיקאית הראשונה שנחצבה בזכרון כאישה שיכולה למלא תפקיד שווה בעולמם של הגברים השתמשה בכל התכונות הגבריות המוכרות היטב כדי לקבע את מקומה הפוליטי בהיסטוריה. “היה לה מזל, אומץ, יכולת מיקוד, כוח רצון אדיר, אך יותר מהכל התעוזה האישית שלה שהובילה אותה לפסגה ושמרה עליה שם" כתב ג'ונסון.

ואכן, התנועות הפמינסטיות לא ראו בתאצ'ר מודל לקידום מעמד האישה, ולמעשה קשה למצוא מנהיגה אישה נוספת אחת, בכל ההיסטוריה המודרנית, שזכתה לדחיה מוחלטת של ארגונים נשיים. היא היתה האישה הראשונה והיחידה שנבחרה להיות ראשת ממשלה בבריטניה, והותירה אחריה מורשת עגומה, לאלה החותרים לשוויון בין המינים. וכך, בעוד במדינות רבות, ארה"ב, רוסיה, יפן, צרפת, מעולם לא הגיעה אף אישה לעמדת ההנהגה הבכירה, דווקא באחת הדמוקרטיות החשובות ביותר, בריטניה,  מנהיגותה של אישה סימלה מפח נפש גדול לפמיניזם.

ביום שבו נבחרה תאצר, ב 1979 היא אמרה: “לנשות המדינה שלנו מעולם לא היתה ראשת ממשלה שידעה את הדברים שהן יודעות. והדברים שאנחנו יודעות הם שונים מאוד מן הדברים שהגברים יודעים." הטיעון המבטיח הזה, נותר ריק בחלל האוויר, כיוון שתאצ'ר מעולם לא יישמה את עולם הידע השונה שלה על עיצוב המציאות. תאצ'ר קיצצה בהטבות רווחה לילדים, סירבה להקצות השקעה ממשלתית למעונות יום, והטיחה ביקורת באמהות עובדות על כך שהן מגדלות דור של "ילדי מעונות". למעט אישה אחת, תאצר לא מינתה אף אישה לתפקיד שרה או לתפקידים זוטרים יותר בעמדות הכוח החשובות.

את תאצ'ר ניתן לשייך לז'אנר הפמיניסטי הישן יותר, בו מאמינות חלק מן הנשים עד היום ועל פיו, הצלחתה של אישה אחת, הנה הוכחה שהכל אפשרי ופתוח עבור הנשים. הטיעון הזה נדחה על ידי ארגוני הנשים הפועלים כיום, בעולם ובישראל. שכן, הצלחתה של אישה אחת, לפי הגישה המודרנית יותר, צריכה להיות פתח להצלחתן של אחרות, באמצעות פתיחת דלתות על ידי מי שנבחרה. שרת המשפטים, ציפי לבני, יישמה בעברה, במידה מסוימת את אותה הגישה הנושנה. היא ראתה בעצמה כמודל הצלחה נשי, אך לא פעלה לקידומן של נשים בחברה (מבנה המפלגה הנוכחית שלה, 'התנועה' מוכיח זאת שוב). עד לאותו יום בו מינתה לבני את גבריאלה שלו לשגרירת ישראל באו"ם, אחרי שחיפשה ספיציפית אישה לתפקיד אותו מילאו רק גברים, לא טרחה לבני לעזור לבנות מינה.

גם בנאומיה, הותירה תאצ'ר מורשת מאכזבת לפמיניסטיות. באחד מנאומיה המפורסמים אמרה : "מאבקן של הנשים לשוויון זכויות הושג כבר, נוצח" ו"אינני חייבת דבר לתנועות החופש של הנשים". הדברים הגיעו כמובן, מן האמונה שלה, שאם היא הצליחה, שהאחרות יסתדרו גם הן בעצמן.

אואנה קינג, חברת פרלמנט בריטית מן הלייבור (חצי יהודיה, חצי אפריקאית) כתבה על תאצ'ר: "מאגי היתה הדבר היחיד בבריטניה של שנות ה 80 שגרם לילדה בריטית קטנה להאמין, שהיא יכולה לגדול לתפקיד ראשת הממשלה. היא סימנה את הדרך לנשים להאמין שהנהגה אינה תלויה במין. היא כל כך הרגיזה אותי, אני רציתי להעיף אותה משם, ובכך היא העניקה לי את השאיפות הפוליטיות שלי לכל החיים: להיכנס לפוליטיקה כדי להדיח אותה מבית ראש הממשלה".

ועם כל האמור לעיל, לתאצ'ר נותר מקום בהיסטוריה של זו, אשר באמצעות היותה היא ניפצה סטריאוטיפים ותפיסות עתיקות. אם אישה יכולה להיות כה אגרסיבית, נחושה, חסרת רחמים – אז אל המקומות שמהם מנהלים את העולם, יכולות להגיע גם נשים.

>> את הפוסטים של טל שניידר ניתן לקרוא גם בפלוג, הבלוג הפוליטי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה