רווקה בפריפריה

ביקור אצל אבא ואמא, הרחק מתל אביב, יכול להתגלות כמשימה מאוד מורכבת, במיוחד אם את רווקה וכולם סביבך לא מבינים למה עדיין לא התחתנת. ולא, אמא, זה לא כי אני לסבית

08/04/2013
לי יפה קבלו עדכונים מלי
  • RSS

הייתי ילדה עם חלומות גדולים. חלומות שאפשר להגשים רק בעיר האשליות, בתל אביב. הפריפריה בה נולדתי אינה מתיימרת למכור שום אשליה. היא שומרת על פשטות קוסמית ועל ייצוג מכובד בתכניות ריאליטי. היא שולטת לחלוטין בפריימטיים ואף אחד לא יקח את זה ממנה.

יחד עם זאת, היא לוקה במחלה חשוכת מרפא:  אם עברת את גיל שלושים ואת לא נשואה עם שלושה ילדים, עדיף שתהיה גרושה עם ילד. רווקה? הצחקתם אותי.

"הצילו, כלב"

"?אבא, הכלב הזה נושך"

"כן חמודה, ברור שהוא נושך, כל הכלבים נושכים"

חינוך זה דבר מאוד חשוב, אני בעד. לבנות מנגנון פחד אצל ילדים במינון המתאים זה אפילו מומלץ. אבל בשום יקום רציונלי כלבלבון על בטריות כמו שלי לא נחשב סכנה. תושבי הפריפריה, לצערי, חשים אחרת. וכשאני פוגשת בעוד עדת ילדודס צווחנית נתקפת היסטריה למראה ההולך על ארבע מקנן בי רצון עז שהוא יחליט לראשונה לנשוך. חזק. מדינת תל אביב היא אולי אשליה, אבל שם  ברחוב יודעים לתת כבוד לכלבלב. ילדים מתוקים מבקשים להתקרב, ללטף, להצטלם. ללא ספק יש לי כלב סלב ואם רק הייתי מקבלת שקל על כל ליטוף הייתיי כבר מזמן קונה קפה או משהו.

"אמא, אני לא לסבית"

יש מספר יתרונות בביקור אצל ההורים, אני לא מתווכחת. המקרר שלי מעולם לא היה מלא יותר ולעיתים אני מוצאת דמי כיס במגירת המטבח (טוב נו' אני גם מתגעגעת אבל אל תגלו). אמנם אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא, אך גם היא לוקה בתסמונת הפריפריה. כשיש לה אג'נדה נסתרת, היא נוהגת לשלוף מהבוידעם סיפור על חברה דמיונית עם בת שכמה מפתיע, מאוד דומה לי. אז התכנסנו כאן היום כדי לחגוג חתונה לסבית מפוברקת של שקר כלשהו ואם תקשיבו לסוף הסיפור תגלו שללסבית יש אפילו ילד. נהדר.

"אבל אמא, אני לא לסבית" .

"מי אמר שאת לסבית? רק אמרתי שגם לסביות יכולות להביא ילד".

אני רוצה לסגור את הפינה הזו וואנס אנד פור אול. למה לעזאזל אם את רווקה בגיל 30 פלוס את מיד מקוטלגת לסבית? מי אמר שלסביות חייבות להיות רווקות ומי אמר שאם הייתי לסבית הייתי לבד? אני אפילו דיי בטוחה שאם הייתי לסבית כבר הייתי נשואה בעושר. או באושר. או משהו. אבל הנחת היסוד הפריפרית הזו , שאם את לא נשואה בגיל מסויים יש לזה קשר ישיר עם הנטייה המינית שלך, מקוממת אותי. בתל אביב אף אחד לא ירים גבה או יחשוד בנטיות שלך רק בגלל שלא מצאת חתן. בפריפריה לעומת זאת, את קורבן לרכילות משפחתית/שכונתית מרושעת.

אז הנה לכם: אני רווקה, לא לסבית, חיה עם כלב, ומעזה לבקר בפריפריה.בשבת. תחנקו

"ילדים זה שמחה"

אין לי שום דבר נגד ילדים ואני גם די בטוחה שכשיהיה לי ילד אני אהיה אמא נהדרת. אבל אין לי עדיין ילד וזה לא יפה לדבר על ילדים דמיוניים מאחורי הגב.

הרצון האובססיבי הזה לחדור לי לרחם ולשכנע אותי בכל שיחת מכולת אקראית להביא ילדים מעורר בי בחילה. אז אם אם אין לכם כוונה נסתרת לעבר אותי או אפילו לתרום זרע, עזבו אותי בבקשה. זה לא עניינכם אם יש לי או אין לי אם אני רוצה או לא, זה שלי. בלבד. ולכל אותן פרחות פריפריות הריוניות שמצפות לילד רביעי, מרצות לי על חשיבות המשפחה (כשהבעל שלהן מזיין כל דבר שזז) וחושבות שהן פיצחו את האטום: תרגיעו בבקשה. לא רק שלא פיצחתן כלום, הרעיון שיתרוצצו עוד כמוכם בעולם מדאיגה מאוד. ואם שוב תשאלו אותי מה עם ילד אני אגלה לכן עם מי היה הבעל שלכן אתמול בלילה (רמז: גם השכנה בהריון). דונט פוש איט.

אז שלום, אני נוסעת ואני בהחלט לא רוצה שתלוו אותי הלאה.  לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון או לתל אביב. גם שם, כנראה, אשאר לבד. אולי אין שם יותר סרטים וגם האנשים לא בהכרח יותר אדיבים, אבל יש משהו בתל אביב שלי, שחנוך לוין גילה לי איי שם באייטיז: היאוש בהחלט יכול להיעשות יותר נוח. אם לחיות כמו כלבה אז לפחות שהטלויזיה תהיה טלוויזיה.

או במקרה הזה אני אסתפק שהכלב שלי יתהלך בגאווה ברחוב.

>> לכל הפוסטים של לי יפה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה