"יהודים חזירים, לא גמרנו איתכם אז, עכשיו תמותו"

אולגה לביא נולדה באוקראיינה, לא רחוק מבאבי יאר, היכן שהנאצים רצחו כ-50 אלף יהודים. יום אחד זר התחיל להתקשר למשפחתה ולאיים כי אותו הדבר יקרה גם להם

08/04/2013
אולגה לביא קבלו עדכונים מאולגה
  • RSS
» אולגה לביא. צילום: מריה דובוב

יום אחד הטלפון צילצל. חזרתי מבית הספר, בדיוק חיממתי לי אוכל. עניתי מהר.

"תמותו, יהודים מסריחים, זונות. אנחנו נגיע ונהרוג אתכם, תמותו", אמר קול מכאני, לא אנושי. השיחה התנתקה.

הייתי בת 14. גרתי במרכז קייב, בירת אוקראינה, עם המשפחה שלי בדירה שבה גדלה אמי, בבית שבנה את סבי, סרן בצבא הסובייטי, יהודי אוקראיני שלחם מהיום הראשון עד היום האחרון של מלחמת העולם השנייה.

האיש התקשר גם בערב והפעם אבא ענה ונהיה פתאום לבן. הבנתי שזה קרה שוב. מאז כל ערב היינו תחת מתקפה טלפונית. ניתקנו לכמה שעות וכאשר חיברנו שוב, זה חזר. אחרי שבוע הגיע המכתב. אני ואמא פתחנו את תיבת הדואר וראינו מעטפה. מעליה היה כתוב ברוסית "New black hundred', אתם מוזמנים לעשות גוגל. אמא שלי ידעה מה זה אומר. היא התקשרה לאבא שיחזור מהעבודה.

חיכינו לו כדי לקרוא את המכתב. לא היה לנו אומץ. לי לא נתנו להביט. אמא ואבא קראו את המכתב, "נו מה כתוב, אמא, מה כתוב שם?" שאלתי, אבל לא קיבלתי מענה. אבא הסתכל על אמא ואמר "אני לא מאמין שזה קורה. צריך לגשת למשטרה".

באותו לילה מצאתי את המכתב וקראתי אותו, מלא בקללות ונכתב בלשון הרע. הוא היה בעצם מאוד ברור ומדויק ובעיקר תיאר את הדברים שיקרו לנו בקרוב אם נשאר כאן. "יהודים חזירים, לא גמרנו איתכם אז, עכשיו תמותו".

לא גדלתי לפי המסורת היהודית, אך הלכתי לחוגים של הסוכנות היהודית וביליתי בקייטנות שלה בקיץ. באותה תקופה רק התחלתי לגלות את הזהות היהודית שלי ולהתחבר אליה. למדתי בבית הספר לילדים מוכשרים למוזיקה שנמצא במקום הכי ירוק בקייב והכי עצוב בהיסטוריה שלה - צמוד לבאבי יאר, הקבר הקולקטיבי למאות אלפי יהודים.

הבנתי שמשהו רע קורה למשפחה שלי אבל לא ידעתי מה לעשות. הייתי מלאת כעס ורצון להגן על כולנו, אך לא ידעתי ממה בדיוק. מהיום הזה והלאה המצב רק החמיר.

אבא ניגש למשטרה ואמרו לו שמדובר במעשה ביריוני, חוליגאני ותו לא. "לא ידוע לנו על קיומו של הארגון בשם זה כך שאין לכם ממה לפחד", אמרו.

"ואם משהו יקרה בכל זאת?", שאל אבי.

"אם וכאשר, אז נטפל בעניין. עד אז אין מה לדאוג".

לא פחדנו. ממש לא. רק איבדנו את השקט הנפשי שלנו לחלוטין.

בכל לילה הוא צלצל, המכתבים הגיעו פעם בשבוע, מוקלדים במכונת כתיבה. המניאק האנונימי התחיל להתפרע באמת: כתב מה בדיוק הוא הולך לעשות לאחותי הבוגרת, איפה יתפוס ויאנוס אותי, איך יהרוג אותנו, אחד אחרי השני - בצבעוניות לשונית מדויקת היטב.

לקחתי מהמטבח סכין, עטפתי בניילון ושמתי בתיק הגב שלי. חזרתי מבית הספר אך ורק בחברת אנשים, אף פעם לא לבד. התחלנו לנתק את הטלפון כל ערב, כי אני ואחותי הפסקנו לישון.

בעוד חודש מישהו צלצל בדלת. עמד שם בחור עם ורד. טען שהגיע לפגוש את אמי ש"פרסמה הודעה במדור הכרויות". מאוד התאכזב כשסיפרנו לו שזאת טעות.

בעוד כמה ימים הגיע עוד בחור. ללא וורד. הפעם לאבא שלי, ממדור אחר.

יכולנו לצחוק אבל זה מזמן הפסיק להיות מצחיק. התביישנו לספר לחברינו. הוא ידע מה הכתובת, ידע איפה אני ואחותי לומדות, איפה אבא עובד, הוא ידע עלינו הכל.

פנינו לראש הקהילה היהודית שהיה איש מאוד חשוב באותה תקופה, איליה לוויטס. היה צריך קשרים כדי לפנות אליו  -  הרי ככה סתם לא מקבלים יחס מהמעמד הגבוה. מר לוויטס הקשיב, עבר על המכתבים וענה: "אני אומר לכם, רשמית אין אנטישמיות באוקראינה. אנחנו במצב טוב ואין לכם מה לדאוג".

פנינו שוב למשטרה. ביקשנו לאתר את המספר ממנו מתקשרים כל הזמן. שמו אותנו בהאזנה, במהלך חודשיים השיחות שלנו הוקלטו, אך בסוף נמסר לנו שאין דרך לאתר את המספר המבוקש.

ואז הגיע עוד מכתב. הפעם שונה בהרבה. דרשו מאבא להגיע לבאבי יאר עם אחותי, להביא איתם 1000 דולק (סכום גדול בתקופה ההיא באוקראינה), אחרת יהרגו אחת "מהזונות הקטנות שלך". במשטרה החליטו להתייחס לזה ברצינות. זה היה תחילת האביב, ובבאבי יאר עמדו עצים ללא עלווה, שטח נקי וריק. הוא דרש שאבא ואחותי יעמדו ליד האנדרטה לנפגעי השואה. מי שפעם היה בקייב יודע שהאנדרטה נמצאת בסוף שדרה ארוכה מאוד, אותה דרך שהיהודים עשו עד שהגיעו למקום ההשמדה. השדרה הזאת משתי הצדדים מוקפת בחלל ריק, כאילו תלויה באוויר. זו דרך בודדה ומפחידה ביותר, יהודים אוקראיניים עשו אותה בשנת ה-40 ובני המשפחה שלי נאלצו לעשותה בשנת ה-90 בלי לדעת מה מחכה בסופה. המשטרה הקימה מארב במרחק של כמעט שני קילומטרים משם (שנתיים אחרי זה חוקר המשטרה יתקשר להגיד שאנחנו יכולים לפתוח תיק נגד המשטרה כי במקרה הזה הם עשו הכל נגד ההנחיות: לא סיפקו לאבא כסף ומהמקום שבו הם ישבו, הם גם כך לא יכלו לעשות כלום במידה ומשהו היה קורה).

אבל שום דבר לא קרה. חוץ מזה שאבי ואחותי עמדו שם, רעדו מקור ופחד, ליד האנדרטה השחורה-אפורה, שעתיים ארוכות. ללא מכשירי קשר או הגנה, רק הבטחה של נציגי המשטרה שהכל יהיה בסדר.

הוא בטח הגיע - לצפות בההצגה מרחוק. לחשוב לעצמו בחיוך אכזרי וסדיסטי "היהודים המצחיקים האלה, יעשו הכל למען הילדים, תמיד יגיעו, מה שלא יהיה. תמיד יגיעו כשאומרים להם תמותו".

הטבח בבאבי יאר 1941, צילום: Hulton Archive/Getty Images

הסיפור הזה נמשך שנים רבות, אבל "ברגוע". רק טלפונים בלילה. אפילו התרגלנו לזה. הנחנו לעניין. הפסקנו לפחד. "האידיוט" קראנו לו בבית. אומרים שמתרגלים להכל. היהודים במיוחד.

חלפו שנים ועליתי ארצה. עליתי לבד, מתוך ציונות עמוקה ורצון לחיות בבית. בבית שלי, בבית היהודי, הציוני, היחיד שיש לי בעולם. עליתי לגלות שאנחנו, היהודים, בעצם הכי גזענים בתוך החברה שלנו. ששם הייתי יהודיה וכאן הפכתי לרוסיה. שמרוקאים זה טרנד רק במימונה, אבל בשאר ימי השנה זה לא. אלימות נגד הקשישים, גזענות בתוך העם היהודי, לחרדים אני גויה, למרוקאים - רוסיה, לשאר המדינה - תל אביבית. וכל אלו מילות גנאי.

לא למדנו להסתדר ביחד. שכחנו מהשיעור, התחלקנו למגזרים, העזנו להתפרק לקהילות ולפתח שנאה וקנאה לשכן. אחרי שנים רבות צד בצד זה, אנחנו עדין לא מסוגלים לקבל את האחר, אפילו אם הוא אחינו.

אנחנו טובים בלהפגין יהדות בתמונות פייסבוק לכבוד יום הזכרון. האם זאת יהדות? האם כאשר אנחנו כותבים "יזכור" אנחנו באמת זוכרים ומה בדיוק? האם אנחנו זוכרים את החשיבות של הביחד? האמנם?

אף אחד לא באמת האמין שמספר כה גדול כמו 6 מיליון יהודים יכול להיעלם מהעולם.

אף אחד לא באמת מאמין בנשק גרעיני. אף אחד לא באמת מאמין שימות עד שזה לא קורה.

פעם קבעו לנו שאין לנו זכות לחיות. לא במקום מסוים אלא בכלל. פעם מישהו כבר שילם את המחיר המטורף הזה לקיומנו. אך אנחנו חושבים שזה נגמר. אנשים כותבים טורים שצריך לבטל את טקסי השואה, מספיק להפחיד את הילדים, אומרים.

אצלי במשפחה אף אחד לא נרצח במחנה ריכוז, אך לא הצלחתי להימנע מהשואה. היא הגיעה לחיי מהמקום הלא צפוי. אלי הביתה, הכניס את אבי לדיכאון קליני, חרט את פנייה של אמי בקמטים והשאיר את הפצע הגדול בלב של אחותי שעברה את ההשפלה העלובה הזאת בגיל כל כך צעיר. היא באמת לא תשכח. וגם אני.

וזאת אחת, רק אחת מהסיבות שאני כאן.

אם אנחנו עם נבחר, אז שנהיה גם חכמים ונתחיל להפנים סוף-סוף. רק כשנוכל לנצח את האנטישמיות שבליבנו, בהתנהגותנו, בחברתנו ובעצמנו, כשנהיה באמת ביחד ולא אחד נגד השני - אז נוכל לעמוד זקוף ולסגור את החשבון - חשבון הנפש של העם היהודי שעדין פתוח. ועלינו לשלם. ביחד.

יזכור.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה