רחל המשיכה בשביל ליאו

"היא עברה את הגבול לשוויץ, עם שני ילדים קטנים ותינוקת בת חודשים ספורים, כשליאו נותר מאחור. כמו להלך בין טיפות, רק נס העביר אותם בין מצוד למצוד, בין שומרים, בין יריות, מתחת לגדרות תיל, עם הנחיות מתי לעצור נשימה, איך להחזיק את הילדים שלא יבכו"

07/04/2013
מיה גרינברג קבלו עדכונים ממיה
  • RSS
» היא ברחה, הוא לא הספיק. רחל וליאו כהן (מתוך אלבום משפחתי)

"בעלי נסע לשבועיים לישראל" אני מייבבת ליפעת. זו הפעם הראשונה מאז שהכרנו לפני למעלה מעשור שאנחנו נפרדים לכל כך הרבה זמן. ואני מלאת פחדים, בנכר, בלי משפחה.. נשמתי עמוק, אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני חייבת להיות אמיצה וחזקה, לשלוח אותו עם ברכה. "תשמור על עצמך, אל תתעצבן מחוסר הסבלנות של הישראלי בכבישים, אל תמהר, אל תסתכל לאנשים בעיניים..".

כשנמאס ליפעת לשמוע אותי, או כשנגמרו לה מילות הנחמה היא היתה חוזרת ואומרת: "כשהוא ישוב אני אספר לך את הסיפור של רחל כהן, הסבתא של בעלי". עד שמרוב סקרנות, כבר חיכיתי שבעלי ישוב כדי לשמוע על האגדה.

רחל פגשה את ליאו במקהלה שהוא ניצח עליה. כשהוא שר היא רעדה כמו ציפור מקולו היפה והתביישה. כל הבנות האחרות אמרו "איזה גבר" וניסו למשוך את תשומת ליבו בדרכים שהיא לא הכירה, אבל היא נשארה בפינה. משהתחילה לשיר, פתאום ראשו התרומם וחיפש מאין מגיע קולה. ואז באותו רגע קצר אחד, היא העיזה להיישיר מבט ועיניהם נפגשו. היא התאמצה לשיר הכי יפה שיכלה. ומאותו רגע עיניהם לא נפרדו. הם עקרו מגרמניה לצרפת ביחד, אבל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ליאו התגייס לפעילות מחתרתית והיא נשארה עם הבת ובהריון ולבד, כמעט בלי מכתב או קשר כשהגעגועים מפרנסים את ליבה. וזו היתה רק ההתחלה.

ליאו המשיך לעסוק ולפעול באותה שאיפה שהיתה אז לכולם, לנצח את האויב הנאצי, ולהגן על הנוער והילדים בתנועת הצופים שהצטרף להנהגתה. רוב הילדים היו עזובים, והיה חשוב לו לתת להם תחושת אחוות משפחה. רחל תמכה בפעילות, ביתם תמיד הכיל ילדים נוספים ואורחים, עד שבנוסף לשלושת הילדים שכבר היו להם, הם התמקמו עם עוד ארבעה ילדים נטושים בבית חווה גובל ביער בדרום צרפת, ותחת שמות בדויים ובמסווה של "לא יהודים" הם ערכו פעילות תנועתית מחתרתית. בארוחות שישי שערכה רחל היו מתאספים סביב השולחן אורחים רבים ופעילים בתנועה. אך האיום הגרמני האכזרי ריחף מעל הכל. אם ילשינו עליהם - סופם מידי.

"מה יפה יכול היה להיות העולם, אילו בני האדם אכן היו בני אדם." (רחל כהן)

ערב אחד הופיע ליאו בבית, רחל לא ציפתה, הוא הקדים ביום. הם עמדו בחיבוק ארוך, הילדים כבר ישנו, והוא אמר לה שהוא צריך לדבר, דברים חשובים. דחופים. הם יצאו אל היער החשוך, הלכו והלכו חבוקים עד שהגיעו אל העץ הכרות שלהם והתיישבו. מזמן לא היו כל כך קרובים. ואז הוא אמר לה בעדינות שהוא מבקש את עצתה, שלא יכול היה להחליט בלעדיה. הלב שלה דפק ולא בישר טובות. הוא סיפר שבקשו ממנו להנהיג קבוצה שמתארגנת לעבור דרך הפירינאים לארץ-ישראל. נכון, זה מסוכן הוא אישר, והם צריכים להפרד, היא והילדים יברחו דרך שוויץ בקבוצה קטנה של אימהות וילדים. "נפגש בארץ ישראל" הוא אמר. "זו התוכנית. מה את אומרת?" ורחל ענתה: "יש לי רק הרגשה אחת, חזקה מאוד: זאת חייבת להיות החלטה שלך. אני אקבל כהחלטתי כל מה שאתה תגיד."

וכך הם קמו שלובי זרוע והלכו ביחד עד שהאיר הבוקר. רחל הרגישה איך החיבוק שלו מחדיר בה אמונה וביטחון, כאילו שום דבר לא יכול שלא להצליח. הם יפגשו בארץ ישראל.

בדרך לא דרך עברה רחל עם הקבוצה את הגבול לשוויץ, עם שני ילדים קטנים ותינוקת בת חודשים ספורים, כשליאו נותר מאחור עם הנוער. כמו להלך בין טיפות, רק נס העביר אותם בין מצוד למצוד, בין שומרים, בין יריות, מתחת לגדרות תיל, עם הנחיות מתי לעצור נשימה, איך להחזיק את הילדים שלא יבכו, איך להחניק קולות של פחד ובכי, גם כשהבגד או העור נקרעים בתיל וכואב, וגם אם עצם נשברת בנפילה. רחל ידעה: חשוב רק להחזיק ביד של הילד, הגדולה מחזיקה בשמלה והתינוקת קשורה לגוף בשמיכה וצריך ללכת מהר, מהר. וככה עם קריאה פנימית שלא עזבה אותה "ליאו", היא הרגישה שהם  היו גוש מלוכד ומצונף, משפחה אחת, "יחד" אחד.

ליאו לא הצליח לעלות לישראל. הוא נספה באושוויץ לאחר שנתפס עם קבוצת הילדים שליווה. רחל ידעה שהנס של השארותה בחיים, הוא תחושת הביחד השלימה שליוותה את חייהם ושחשה כל הדרך והרימה אותם מעל כל המכשולים. לכן היא המשיכה לחיות, לכן היא למדה בישראל, והיתה מראשוני הספרניות, והקימה ספריות ציבוריות ניידות. לכן היא האמינה בחיים של יחד ונתינה.

יפעת מסיימת לספר לי ואני בוכה. בוכה על ליאו הגדול מהחיים שנספה, בוכה על רחל שחיה חיים מלאי חיים בצל מוות, בצל שואה בלתי נתפסת. על הביחד העצום שלהם שנותן לכל צאצאיהם עד היום השראה. בוכה על הנפרדות שרוב בני האדם חיים בה ביום יום, על האנטישמיות שגואה בעולם. אבל מבינה סוף סוף שהביחד שיכול להיות גם בפנים, בהרגשה, גוש מלוכד ומצונף, משפחה אחת, "יחד" אחד, בדיוק כמו שרחל חוותה, הוא כוח עצום של חיים, שיכול לנצח כל איבה.

רחל כהן, נפטרה בירושלים ב-28.9.1997.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה