המסע שלי בעקבות שיינדל ואביגיל

"אני מדמיין אותן, את הסבתא-רבתא שלי ואת הדודה של אמא שלי, אשה מבוגרת ונערה בגיל תיכון, מצליחות לשרוד בחורף הצפון-אירופי, ברעב, במסתור. משום מה אני מעדיף לחשוב שהיו שם גם רגעים קטנים של תקווה ושל אור". רונן וודלינגר פותח את הבוידעם המשפחתי

07/04/2013
רונן וודלינגר קבלו עדכונים מרונן
  • RSS

הזיכרון המשפחתי הוא כמו בוידעם. סיפורים ישנים, על קרובים ורחוקים שוכבים בו, מעלים אבק. עד שיום אחד, לרוב במקרה, מישהו מחליט לקחת סולם ולפתוח כמה קופסאות. לי זה קרה השבוע.

תמיד ידעתי שיש לי במשפחה "סיפור שואה". בבית הספר היסודי, בכל פעם שהתקרבה עונת ימי הזיכרון, גם אני, כמו כל ילד ציוני גאה, רציתי להרגיש קרוב לאירועים, ובהיעדר אבא צנחן או סבא פלמחניק התנחמתי בכך שמישהו מאבותיי היה "שם", שגם המשפחה שלי היא חלק מהסיפור ההוא שבגללו צריך לעמוד בצפירה עם פרצוף רציני. מעין הבנה לא ממש מובנת, מהולה בגאוות יחידה אשכנזית מוזרה.

זכרתי במעורפל שסבא של אמא ויערות ופרטיזנים, אבל לא הרבה יותר מזה. משום מה גם לא טרחתי אף פעם לברר. הנחתי שהסיפור פשוט נמצא שם, שמי שיודע יודע, ומי שצריך לזכור, בטח זוכר. אולי הדחקתי, אולי לא התעניינתי מספיק, אולי רק הייתי זקוק לזמן המתאים. לפני כמה ימים, אחרי שהעורכת שלי שאלה אם יש לי מה לכתוב על נשים בשואה, לקחתי סולם ופתחתי סוף-סוף את הבוידעם.

במקרה שלי, המפתח לעליית הגג נמצא בידיים של דני ריינר, שחוץ מזה שהוא בן-דוד של אמא שלי, הוא משמש גם כסגן נשיא קרן ראול ולנברג העולמית, שחוקרת ומפרסמת סיפורי הצלה בשואה, וגם כממונה על תיק ההיסטוריה המשפחתית - אתם יודעים, הדוד הזה שחוקר את אילן היוחסין ומכיר את הסיפורים.

בימים האחרונים דני שלח לי מיילים, עם פרטים ותמונות, שהעלו אצלי עוד ועוד שאלות, שהפכו לעוד מיילים, שהלכו ופתחו בפני פרק מתולדות המשפחה שלי. חלק מהאבק הוסר ולראשונה בחיי – או-טו-טו בן 35 – גיליתי איך הם נראו, מה הם עשו. בעצם, אפילו את השמות שלהם בקושי הכרתי לפני כן.

סבא וסבתא רבא שלי, מיכאל (או מיכְל, בהגייה אידשאית) ואביגיל (גֶיילֵע) גרָייבֶּר חיו לפני המלחמה בעיירה מַלינסק – אז בפולין, היום באוקראינה. הוא היה סוחר עצים והיא טיפלה בבית ובחמשת הילדים – ארבעה בנים ובת אחת, שיינדל, שהשבוע ראיתי לראשונה בתמונה שחור-לבן. ילדה יפה עם פוני ישר ומבט חכם, נעלי בלרינה (כמו של הבת שלי), מחברת ביד ושמלה, בטח אדומה. אגב, לפני שנתיים וחצי, כשחיפשנו שם לבת שלנו, כמעט וקראנו לה אביגיל, בלי שיהיה לנו מושג שכך נקראה הסבתא רבא שלי. בסוף בחרנו את השם עמליה רק כדי לגלות (אני נשבע!) שזה היה שמה של הסבתא רבא של זוגתי.

בצילום: משפחת גרייבר. עומדים, מימין: סאול (ישראל, סבא שלי), חואן (במקור יענקל) ופדרו (פנחס). יושבים, מימין: אב המשפחה מיכאל, שיינדל, האמא אביגיל. (חסר, האח לואיס, מאייר, שכבר היגר לארגנטינה)

החיפוש אחר פרנסה ועתיד יותר בטוח הביא את הגרייברים להעלות את הבנים – אחד אחרי השני - על אנייה בכיוון מערב. כך יצא שבספטמבר 1939, כשהגרמנים החלו לשטוף את אירופה, ארבעת האחים כבר חיו בעיר לה-פלטה שבארגנטינה, ובמלינסק נותרו ההורים – אז כבני שישים – ושיינדל, שהייתה בת 16.

הנאצים הגיעו ואיתם, כמו מחלה ממארת, גם רדיפת היהודים. ב-1941 או 1942, לא ברור, נרצח האבא מיכאל בידי משתפי פעולה מקומיים. אחרי שסיימתי לכתוב את הטקסט הזה ושלחתי אותו לאמי, היא התקשרה וסיפרה לי שהיו אומרים על סבא שלה שהוא היה איש מקסים ואהוב במיוחד. מספרים שהתעקש לקנות עצים באותו המחיר, גם ממי שמכר לו הרבה וגם מזה שהיו לו מעט. "זו לא אשמתו שיש לו רק סוס אחד כדי להביא עצים," נהג לומר. אולי בגלל זה, במשך שנים, השכנים הפולנים לא הלשינו עליו. בסוף גם זה לא עזר.

במקביל, אין לי מושג איך, הצליחו בנות המשפחה, אביגיל ושיינדל, להימלט אל תוך היערות שסביב העיירה ולהיטמע בתוך קבוצות של פרטיזנים. כאן למעשה מתחיל מסע ההישרדות שלהן - שלוש שנים של חור שחור וזיכרונות שנותרו שם, ביערות. לימים, הן עצמן כמעט ולא דיברו על מה שקרה, גם לא עם המשפחה. אמא שלי, שהייתה בת עשר כשסבתא אביגיל נפטרה, מספרת שהיו אומרים עליה שהיא אישה חזקה, שאהבה לצאת וללכת לתיאטרון, אבל שאחד הזיכרונות החזקים (היחידים) שלה ממנה, הוא לראות אותה יושבת לבד בחדר חשוך וממלמלת בלי הרף "אוי ויי זמיר, אוי ויי זמיר."

בצילומים: מימין סבא-רבא מיכאל; משמאל סבתא-רבתא-אביגיל ובתה שיינדל. מתוך: אלבום משפחתי

הרבה יותר מזה אני לא יודע. אולי אגלה בעתיד. נותר לי רק לדמיין אותן, את הסבתא-רבא שלי ואת הדודה של אמא שלי, אשה מבוגרת ונערה בגיל תיכון, מצליחות לשרוד בחורף הצפון-אירופי, ברעב, במסתור. משום מה אני מעדיף לחשוב שהיו שם גם רגעים קטנים של תקווה ושל אור.

ב-1944 נהדפו הנאצים מן החזית המזרחית והאזור שבו הסתתרו השתיים שוחרר על ידי הצבא האדום. אלא שלאביגיל ולשיינדל לא היה לאן לחזור – הבית שלהן נתפס על ידי שכנים והן התגלגלו למחנה עקורים. ובינתיים בארגנטינה, ארבעת האחים היו משוכנעים שכולם כבר מתים.

המלחמה נגמרה, אבל אוקיינוס של אי-ידיעה הפריד בין הצדדים, עד ששיינדל פגשה במקרה יהודי בשם שטארק, שסיפר לה כי הוא נוסע לארגנטינה, והיא, שזכרה בעל-פה את כתובתו של אחד האחים, כתבה לו ביידיש מכתב קצר, בכתב יד נסער - "הצילו אותנו - אנחנו בחיים".

כמעט שבעים שנה אחרי אני מסתכל על צילום המכתב הזה, בסך-הכל שש שורות של אותיות עבריות שאני בקושי מבין, ובתוכן מקופל כל סיפור הדרמה הזו, שגם בלי שידעתי, היא חלק ממי שאני היום. מה כותבים במכתב כזה, אני חושב לעצמי, איך מוצאים את המילים, איך מחזיקים את העט. עד שאתרגם את כולו, אני דולה את המעט שאני מצליח לקרוא. "מאמע און שוועסטער" (אמא ואחות), היא חותמת שם, וכמו כדי להדגיש היא מוסיפה – "גיילע און שיינדיל." שלא תהיינה טעויות.

שטארק קיים את הבטחתו, מסר את המכתב והאחים התגייסו כדי להביא לארגנטינה את אמם ואת אחותם. לאחר עוד מסע עמוס תלאות, כולם היו סוף-סוף ביחד, עשר שנים ויותר אחרי שהתראו בפעם אחרונה ובמרחק אלפי קילומטרים מביתם המקורי. רק סבא מיכאל לא היה איתם. אף-אחד לא יודע היכן הוא קבור.

במהלך השנים שחלפו מאז, הקימו כל האחים משפחות ועשו חיל בעסקים. הקטן שבהם, סאול, נשא לאשה את אסתר לבית פינכרמן ונולדה להם בת אחת, מבל אליסיה, אמא שלי.

ב-1965 הלכה סבתא-רבא אביגיל לעולמה. שש שנים אחר-כך, בגיל 48, נפטרה גם שיינדל. מאז מתו גם ארבעת האחרים.

סבא שלי, סאול, מת כשהייתי קטן. גם ימי היסודי חלפו מזמן. השנים חולפות, הזיכרונות דוהים ומתמעטים, ולמרות זאת, וכנגד כיוון הזיפים של הזמן, מתגלה מדי פעם איזו קופסא ישנה ובה סיפור מצהיב על קרובים ורחוקים. השבוע פתחתי את הבוידעם שלי ופעם בכמה שעות צצו מתוכו פרטים חדשים, חתיכות קטנות שהופכות את הפאזל שלי לקצת יותר שלם. רק אתמול למשל, גיליתי שלסבא שלי, שתמיד היה בשבילי "סבא סאול", קראו בכלל ישראל או שרוליק, וזו רק דוגמא אחת. מן הסתם יש למעלה עוד הרבה קופסאות שמחכות להיפתח, מסמכים לקרוא, תמונות לצלם. הציווי "יזכור" הוא לא עוד תפילה שחוקה, הוא דרישה שנעשה מעשה אקטיבי, הוא מצווה עלינו לעבוד בשביל הזיכרון הזה – לנקות את האבק, לשאול, לחקור, ועכשיו שאנחנו נעשים הורים, גם להעביר הלאה. לכל אחד יש את הבוידעם שלו. קחו סולם, תפתחו את שלכם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה