אמא שלי לימדה אותי לתעב את גופי

הדיאטות, תיעוב הגוף, תחושת הריקנות, אלה המסרים שאמה הנחילה לה מגיל צעיר. והיום? חגית התירה את הקשר הנצחי שבין משקל לאהבת הגוף ומייחלת שזה יקרה גם לאמה

24/03/2013
חגית גינזבורג קבלו עדכונים מחגית
  • RSS

זה היה ליל הסדר. אני זוכרת, כי ערימת המצות על השולחן קרצה לי כבר אז, ובמחשבתי הן כבר רקדו ריקודים סלוניים עם צנצנת ממרח השוקולד שהתחבאה במטבח. הצלחת שלי הייתה עמוסה לעייפה, עמוסה בהרבה ממה שצלחת של ילדה בת עשר צריכה להיות – גפילטע פיש ועוף, וסלט כזה או אחר, ותוספת כזו או אחרת ועוד אחת, וגם כשהייתי בעיצומה של אכילה, חשבתי על מה שאוכל אחר כך. אבל זו לא בהכרח הצלחת שלי שאני זוכרת טוב כל כך, 21 שנים אחרי. זו הצלחת של אמא שלי: שתי ביצים קשות, חתיכת פולקע, עוד נתח בשר כלשהו. ועוד אחד. ולקינוח: עוד ביצה.

היא הייתה אז בעיצומה של דיאטת אטקינס, השיגעון דל הפחמימות ששטף את המדינה בשנות התשעים ועשה כמעט את אותו הנזק כמו אופנת נעלי הד"ר מרטינס. אמא שלי, עולה חדשה-ישנה מארגנטינה וקרניבורית למופת, אימצה את שיטת ההרזיה הזו בשתי ידיים ובעיניים בורקות. ואני זוכרת היטב את החודשים ההם. את אמי מנשנשת סטייק לארוחת ערב (עניין שאיננו בשגרה, אפילו במשפחה של ארגנטינאים) לצד שתי ביצי עין ומשהו כמו שלוש נקניקיות. כבר אז שאלתי את עצמי אם הארוחה שלה מגיעה בליווי חוסם עורקים.

חגית גינזבורג

מסר מובהק על תיעוב לגוף

אבל זו לא הייתה הדיאטה שעשתה אז, אחת מיני רבות, רבות מאוד, שעשתה ועודנה עושה, מיום שזוכרת את עצמי ואותה. זה היה המבט מלא התקווה בעיניים. נצנוץ ראשוני של תחושת הישגיות, של ביטחון עצמי שלא היה שם קודם. מבט של אישה שמצליחה לשרוד בדיאטה פסיכית כלשהי יותר מיומיים-שלושה ומפלסת את דרכה – או כך לפחות נדמה לה – אל עבר הגוף הרזה והחטוב שיעשה אותה מאושרת.

ואני, שבעצמי צמחתי להיות ילדה עגלגלה ואישה מלאה, זוכרת את המבט הזה יותר מכל דיאטה, תוכנית אכילה או שיטה מטורללת כזו או אחרת שאמי הביאה הביתה, ושכבר בגיל תשע התחלתי ליישם על עצמי (דיאטת מרק הכרוב הייתה בין הראשונות). זוכרת את הרגעים האלה, היחידים, הנדירים, בהם אמי נשאה עצמה במידה מסוימת של גאווה, של נינוחות. של אהבה לגופה.

למותר לציין שהרגעים האחרים, הרבים יותר, הם אלה שחלחלו בסופו של דבר לתודעתי כילדה, כפי שקורה למיליוני ילדות ברחבי העולם: מסר מובהק שמועבר מאם לבת על תיעוב לגוף משום שאינו רזה או "מושלם". איפשהו בדרך גם אני פיתחתי אמונה עיוורת באיזה רזון ערטילאי ובלתי מושג ותליתי בו את האושר שלי, שבושש לבוא. במשך שנים האשמתי את עודף המשקל שלי בכל צרותיי – בעובדה שאין לי חבר או עבודה שאני אוהבת, בתחושת הריקנות והבדידות התמידית. אלא שגם כשהפסקתי לצרוך פחמימות ונעשיתי רזה מאוד, שדופה כפי שתמיד חלמתי, גיליתי שאני עדיין לא מאושרת. ועדיין מתעבת את הגוף שלי.

ללמוד לשאת את גופך באהבה

כשהייתי רזה, אמא שלי נהגה להביט בי בדאגה מהולה בקנאה. אמא שלי היא טיפוס מפרגן ותומך מטבעה, כך שהיא שמחה בשבילי על הגשמת הפנטזיה. מצד שני, כשנעשיתי רזה מדי היא העירה בזהירות שאולי כדאי שאחזור לאכול. כשחזרתי לאכול והתחלתי לעלות שוב במשקל, היא אמרה שלדעתה זה יפה יותר, אבל התקשיתי להאמין לאישה שכל חייה רודפת אחר אותה המטרה, ומסרבת להרפות.

עם השנים אמא שלי הבינה, לשמחתי הרבה, שהשיטות האקסטרימיות האלה פשוט לא אפקטיביות לטווח הארוך, וחדלה מהניסיונות להשיל עשרה ק"ג בשבועיים. היא עברה לשיטות מתונות יותר – קבוצות תמיכה, דיאטניות, הומיאופתיות וכיו"ב. אלה דרכים שפויות שתובעות סבלנות, הפנמה, התמודדות לא פשוטה עם העובדה שאכילה היא סימפטום. ואלה גם שיטות שבהן אין פתרונות אינסטנט. כאן לא משילים שלושה ק"ג בשבוע וכאן גם דרוש זמן כדי ללמוד לשאת את גופך בגאווה ובנינוחות. ייתכן שזו הסיבה שקשה כל כך לאמץ דרך חדשה ושפויה – משום שאין בה ולו קסם אחד.

בגיל 59 אמא שלי עדיין מנסה להביס את עודף המשקל שלה, אבל מסרבת להבין את מה שאני, לשמחתי, כבר הבנתי: אותו מבט גאה, אותו ניצוץ של ביטחון עצמי, אותה נשיאה שלווה של גופך – את אלה יש לרכוש ביזע ודמעות, לא פחות ממידה קטנה יותר במכנסיים. אמא שלי מתביישת בגוף שלה, שהוא בכלל לא שמן ורופס כל כך כפי שנדמה לה – למעשה, היא נראית מצוין לגילה. אמא שלי, כמו נשים רבות כל כך, חושבת שעודף משקל או כל סטייה אחרת מנורמת הרזון הבלתי אפשרית, הם סיבה לגיטימית לתעב את עצמך ואת גופך.

לרגע לא הפסקתי לשנוא את גופי

גם אני תיעבתי את עצמי ואת גופי במשך שנים. תליתי את העניין בעודף המשקל שלי, אך לאכזבתי גיליתי שגם כשהשלתי את כל המשקל העודף והתהלכתי בעולם שדופה כמקלון לניקוי אוזניים – לרגע לא הפסקתי לשנוא את גופי, לאתר כל פגם אפשרי בו ולתת לו להוביל אותי ואת קיומי. רק כשהצלחתי להתיר את הקשר בין השניים – בין הערכה ואהבה עצמית למשקל או גודל – רק אז קרה הקסם הזה, שאותן דיאטות בזק מבטיחות ולא באמת מקיימות – רק אז הופיע ניצוץ בעיניים והתגבשה נשיאה אחרת של הגוף.

כי זה עצם העניין, אחרי הכל – ללמוד, עמוק ואמיתי, להתיר את הקשר הנצחי בין המשקל לאהבת הגוף. זה אולי נשמע כמו פנטזיה ילדותית, אבל זה אמיתי ומוחשי. זה קרה לי, אחרי הרבה מאוד עבודה עצמית מייסרת. ולעולם לא אפסיק לייחל לכך, שזה יקרה גם לאמי.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה