על נשים, גברים, פיק אפ וטלוויזיה

הגבר צייד מיומן, האישה טרף תמים - כך מוצגת סצנת הפיק אפ ברוב תכניות הטלוויזיה, כמו "איך פגשתי את אמא" ו"שני גברים וחצי". אבל בחיים האמיתיים, הנשים הרבה יותר עירניות למתרחש. נגה כהן רוצה שנשנה את התפיסה

22/03/2013
נגה כהן קבלו עדכונים מנגה
  • RSS

פאב אפלולי. קבוצה של גברים יושבת סביב שולחן. לפאב נכנסת קבוצה של נשים יפות ומתיישבת. הגברים מתחילים לדבר עליהן, להשוות ביניהן ולדון עם מי כל אחד מהם רוצה להתחיל. בינתיים הנשים עסוקות בשלהן, מדברות אחת עם השנייה, צוחקות ולא שמות לב למתרחש סביבן. רק כשהגברים ניגשים אליהן הבועה שמקיפה אותן מתנפצת והן מתחילות להגיב למה שקורה סביבן.

איך פגשתי את אמא (צילום: יח"צ יס)

סצנה זו , או דומות לה, חוזרת על עצמה בגרסאות שונות בסדרות טלוויזיה ובסרטים, כמו לדוגמה בסדרות "שני גברים וחצי", "איך פגשתי את אמא", "איש משפחה" ו"קליפורניקיישן" או בסרט "טיפש, משוגע, מאוהב". היא מבטאת תפיסה שמקבעת סדר עולם גברי, סדר שבו הגברים הם אלה שמשפיעים על העולם ויוצרים את המציאות, בעוד הנשים הן אובייקטים חד-מימדיים שמגיבות לשינויים שמתרחשים בעולם.

בסרטים ובסדרות הללו, הנשים היפות אינן מודעות למתרחש סביבן והן אינן אקטיביות בעיצוב הסביבה שלהן. הנשים בסצנות האלה אינן שומעות מה נאמר עליהן והן אינן נהנות או נרתעות מכך. הן מתעוררות מתרדמתן רק כאשר הגברים ניגשים אליהן ואז, ורק אז, הן מתחילות להגיב למציאות שהגברים יצרו. נשים אלו מזכירות במידה רבה את סיפור הילדים "היפהפיה הנרדמת", שבה האישה היפה אינה מודעת למלחמה שמתרחשת סביבה, ומתעוררת למציאות רק כאשר הנסיך-הגבר ניגש אליה ומוציא אותה ממצב התרדמת בו היא נתונה.

הניסיון להציג את הנשים כלא מודעות לסביבתן חוטא למציאות. נשים אינן פרחי קיר בעולם גברי. במציאות, סביר להניח שקבוצת נשים שנכנסת לפאב מזהה את קבוצת הגברים בדיוק באותה מידה שקבוצת הגברים זיהתה אותה. סביר להניח שהן גם שמות לב שמדברים עליהן וייתכן מאוד שלחלקן מדובר בסיטואציה לא נעימה ואף מטרידה. ייתכן גם כי זו סיטואציה מהנה עבורן, אך בכל מקרה, הן חשות משהו כלפיה. בנוסף, הן גם שותפות לעיצוב המציאות. האקטיביות שלהן באה לידי ביטוי בפעילותן בסביבה, כמו לדוגמה בחירה להתעלם מחבורת הגברים או פעילות שלא קשורה לגברים, כמו קריאה למלצר.

אין באמירה זו ניסיון להאשים את כל הגברים בחיפצון נשים, אלא ניסיון להראות שבסמלי תרבות שרובנו נתונים תחת השפעתן, סמלים שמחנכים את ילדינו לנורמות מסוימות, עדיין מקובע סדר ישן שקובע תפקיד ברור לאישה ולגבר. הגבר הוא מעצב המציאות והאישה היא המגיבה. מעניין גם לראות שבסצנות בהן נשים הן כן אקטיביות, פעמים רבות האישה היא המפתה, כמו לדוגמה בסרטי "אוסטין פאוורס". מחד ניתן לראות את האקטיביות הזו כעיצוב מציאות, אולם מאידך עדיין מדובר במענה לפנטזיה גברית ובתגובה לאופן שבו הגבר היה רוצה שתתנהג.

מציאות שוויונית היא מציאות שבה גברים ונשים הם שותפים שווים בעיצובה. העיצוב לא חייב לבוא לידי ביטוי ב"מי מתחיל עם מי" אלא בהבנה שאין מגדר יוצר ומגדר מגיב, אלא שני המגדרים יוצרים ומגיבים. שני המגדרים נוכחים בסיטואציה ויש לשניהם תחושות ורצונות כלפיה. במידה שווה שניהם יכולים לשנות אותה ולעצב אותה.

לנה דנהאם, "בנות" (צילום: יח"צ יס)

אם נחנך את החברה לנורמות של אקטיביות גברית ופאסיביות נשית, הן אלה שיתקבעו. ילדות ונערות ישאפו להתנהג כמו שמתנהגות הנשים בסרטים - לשבת ולחכות שגברים יתדפקו על דלתן כדי להגיב. הן תנהגנה כאילו הן אינן שותפות במה שקורה סביבן. הן תשאפנה להיות יפות ומנותקות, כי ככה נשים מצוירות בסרטים. במקרה הטוב, הן תנהגנה באופן כזה רק בפאבים. במקרה הרע, זו תיהפך להיות מציאות גם בתחומים אחרים. ייתכן והנורמות שמעודדות פאסיביות נשית הן חלק מהסיבה לכך שנשים מתמקחות פחות על השכר שלהן, כפי שמציגה פרופ' אמירה גלין, מומחית למשא ומתן מאוניברסיטת תל-אביב, או שיש פחות נשים בעמדות ניהול בהייטק, היכן שנדרשות יותר יזמות אישית, כפי שהוצג בסקר שפורסם בדה מרקר. נוסף לכך, הנורמות האלה גם מחנכות גברים לכך שנשים הן פאסיביות ורק מגיבות למעשיהם שלהם.

אנחנו כחברה כבר יותר מתקדמים וגם הנורמות התרבותיות משתנות. "סקס והעיר הגדולה" בעבר, ו"בנות" בהווה, ואפילו חלקים מסוימים ב"איך פגשתי את אמא", כבר משקפים יותר את המציאות: נשים אמיתיות שיוצרות את המציאות שהן חיות בה. המודל התרבותי שלנו צריכה להיות רובין מ"איך פגשתי את אמא" או האנה מ"בנות". דמויות שאפשר להזדהות איתן ולא רק לשאוף להיות כמותן. נשים אמיתיות יכולות להיות גם יפות וגם אקטיביות. אנחנו יכולות גם להצליח וגם לבכות כשנפרדים מאיתנו. בעיקר, אנחנו לא יושבות בפאבים ועושות כאילו אנחנו לא שומעות ולא רואות כשיש חבורה של גברים שמדברת עלינו. לפחות תעשו את זה באופן קצת פחות שקוף. אולי אתם חושבים שאנחנו פאסיביות אבל חירשות אנחנו בטח לא.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • כולנו אסירות | תרבות | סלונה 18/08/2013

    [...] ומרתקת שמראה תהליכי קבלת החלטות מנקודת מבט נשית. כפי שכבר כתבתי, בסדרות טלוויזיה ובסרטים אנחנו צופים לעתים קרובות [...]

בחזרה למעלה