"את לא יודעת להיות מאושרת"

"חשבתי שאני פשוט באמת לא מאושרת. שביום שהעולם יטיב עימי מעט, ודאי ארשה לעצמי לחוש את התחושה הנפלאה הזו, אתן לאושר להתפזר ולמלא אותי עד אפס מקום", דורית כהן מחליטה להפסיק לפחד מהדברים הטובים

24/02/2013
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS

"את לא יודעת להיות מאושרת", הוא אמר לי בצהריי היום כשנפגשנו במקרה בבית הקפה השכונתי והתפתחה שיחה. "לא, לא, סליחה. זה לא שאת לא יודעת להיות מאושרת, את מפחדת להיות מאושרת". ואני, אני בלב שלי חשבתי שמישהו פה בכלל מדבר לעצמו. שמישהו החליט להתיישב לידי ולהעביר אלי את המחשבות האישיות שלו. הוא אמר את זה כמו כמו נחש שעובר בין שיחים וברגע אחד, בחוסר תשומת לב, מתנפל עליך ומקיש. אני זוכרת היטיב איך הבטתי עליו חזרה. זה רק היה נדמה שאני מקשיבה, אבל בעצם המחשבות שלי היו במקום אחר. הם היו במקום הזה שהרהרתי ביני לבין עצמי: מה הוא רוצה ממני האיש הזה? מה הוא יודע עלי בכלל? מה הוא יושב פה ואומר לי בביטחון מה אני מאפשרת לעצמי ומה לא? מי שם אותו, את אותו מכר מהשכונה, בר סמכה לומר לי מילים כל כך אישיות?

רגעים ספורים אחרי המלל הזה קמתי משם. קמתי, סגרתי את החשבון ויצאתי מבית הקפה. כעוסה, לא הנדתי עפעף לעברו, יצאתי משם בלי לומר שלום. בדרך הביתה הרהרתי עם עצמי : "אני מפחדת להיות מאושרת? אני? בולשיט!" חשבתי, תוך כדי הליכה אגרסיבית וצעדים מדודים. "מה פתאום, אין שום צדק בדבריו". חשבתי שאני פשוט באמת לא מאושרת, לא בתקופה הזו. שביום שאהיה, ביום שהעולם יטיב עימי מעט, ודאי ארשה לעצמי לחוש את התחושה הנפלאה הזו,  אתן לאושר להתפזר ולמלא אותי עד אפס מקום. רק שהתנאי הבסיסי והראשוני הוא שעלי להרגיש זאת ואז אנהג כמו הייתי שחפית הקוטב, אנהג כמו אותו מין של עוף ימי המטיב לנדוד לו בעולם. כשהאושר יתקיים בקרבי, אאחוז בו בשתי ידיי ולא אתן לו ללכת לשום מקום.

שלוש שנים עברו מאז אותה שיחה, ובימים אלו הזיכרון הזה שלה בה ומציף אותי, עולה ומהדהד בראשי. בימים אלו, כשתחושת השמחה והסיפוק מתקיימים בתוכי כל מה שאני עושה בכל רגע נתון הוא שומרת עליהם, סוגרת אותם ומפחדת לתת להם ביטוי. וכששומרים על שמחה, כשכולאים אותה- הגוף הופך להיות כמו בטון יצוק, הגוף ננעל ומגיף עצמו בסוגרים, מתאבן, ומתקשה, זה כל מה שקורה לו. ורק השיניים, רק השיניים מסגירות שמשהו שמה בפנים מתחולל, הן נוקשות להן אחת בשנייה מראות שאנרגיה שאמורה להתקיים ולצאת עצורה, ואז שולחים אליך יד לכתף ומבררים  "האם קר לך מעט?". כי, ככה זה. כששמחה מתקיימת בתוכך היא מבקשת דרור.

ואנחנו יכולים לעשות את זה לעצמנו כל הזמן. הרבה פעמים אנחנו מסוגלים לא להרשות לעצמנו להיות מאושרים. אולי זה בגלל אכזבות שנחלנו בעבר, שהתגלה בפנינו דבר אחר ממה שחשבנו שיהיה. אנחנו יכולים לסגור את עצמנו מתוך המחשבה שאולי זה לא יאה, זה לא יאה להיות שמח, שהרי מקובל וראוי יותר להיות אנשים אסופים, מסוגרים, ענייניים. יש שיאמרו שהשמחה היא כאופיום להמונים, שמחה עלולה להיתפס כשטות, כטיפשות. "ממה בדיוק אתם מאושרים?" עלולים לברר מסביב. השפעות אחרות יכולות לבוא מהסביבה, כאשר יש מסביבך אנשים מדוכדכים איך אפשר להסתובב סביבם כמו מי שמתהלכת על עננים רכים? המזל הוא שלרגשות השמחה יש אישיות משלהם, ואם את אדם מרגיש לא יהיה מנוס, הם ישתלטו כמו סכר שנפרץ. ואז באופן מפתיע מגלים דבר מרתק: הרגשות האלו מאירים ומפיצים טוב לכל הסובבים, הם מדביקים את כולם. הם עוברים דרך ציניות, דרך קושי, דרך דיכאון, חושך וכאב, כי מסתבר שהם הרגשות החזקים ביותר.

ופתאום דבר אחד ברור לי כמו אותיות קידוש לבנה - כשטוב הגיע לחיקך, כשהוא כבר שוהה במחיצתך, חייבים, חייבים לאפשר לו להתקיים.

>> לכל הטורים של דורית כהן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה