איך הריצה שינתה לי את הזוגיות

ניצה קרטא, אחות אחראית שעובדת תחת לחץ וסטרס, גילתה שריצה למרחקים מרגיעה אותה, תורמת לזוגיות, לבריאות ולתחושת הנעורים. "כדאי לרוץ", היא ממליצה בחום ומוכנה לעזור לכל רץ מתחיל

24/02/2013
ניצה קרטא קבלו עדכונים מניצה קרטא
  • RSS

מה הביא אותי לרוץ? חרדה קיומית! חיפוש משמעות? בגיל שלושים (+- )הזמן ובעצם אובדן הזמן מקבל משמעות אמיתית. פה חלה התפנית, ההתבגרות וההתמודדות. אופן ההתמודדות מחלק אותנו לשני טיפוסים: הפסיביים והאקטיביים. הפסיביים הופכים לבטטות כורסא ונכנעים לתהפוכות הזמן, האקטיביים מתחילים לרוץ ולא רק על מסילה או מדרכה, רצים לעבודה, למשפחה ולעיתים מזניחים את הנשמה...

הגוף קרס והרגשתי אני מאבדת את נעוריי

התחלתי לעסוק בספורט לאחר שנולד בני השני. הגוף קרס, הרגשתי שאני מאבדת את נעוריי והבנתי שהגוף והנשמה זקוקים לתחזוקה. מאז, התאווה רק הולכת וגדלה. כשחדר הכושר והסטודיו לא סיפקו את הסחורה, חיפשתי משהו שיביא לסיפוק המיוחל. מצאתי את הריצה. התחלתי לרוץ וסחפתי איתי את האיש שלי,  שבהתחלה סרב והעדיף להמשיך לרכב על אופנים, רק לאחר נדנודים חוזרים ונשנים התרצה ומאז אנו רצים.

האירוניה היא שהוא הפך לרץ ללא תקנה. מרחקי אולטרה מרתון. אני קצת יותר שפויה, מסתפקת במרתון- שניים בשנה. רצתי מרתונים בארץ ובעולם,  סך הכל ארבעה. הריצה הפכה לחלק משמעותי משגרת חיי והווייתי. לכן, כדי לחלוק את האהבה שלי הקמתי ואני מאמנת קבוצת ריצה בגליל התחתון (מקום מגוריי). הצורך להתמקצע בנושא ולהבין אותו לעומקו הוביל אותי ליאיר קרני, רץ וגורו ריצה, אצלו למדתי את רזי אומנות הריצה.  כמו כן אני בוגרת וינגייט כמדריכה לפעילות אירובית וריצה למרחקים ארוכים.

הריצה עוזרת לי להישאר שפויה

הרבה תובנות חבויות בסבל או בסבולת של הריצה. תובנות אלה מלוות אותי בחיי האישיים והמקצועיים. אני אחות אחראית במחלקה לדימות רפואי בבית החולים פוריה, מוקפת בטכנולוגיה מתקדמת המשמשת לאבחון וטיפול. אני רואה את עיקר תפקידי בתמיכה בצד האנושי, המלטף, התומך, הרואה את האדם והסיפור שלו. הריצה עוזרת לי להישאר שפויה וגם מספקת תובנות נוכח הסבל.

לדוגמא, במרתון רצים 42.2 ק"מ, בכדי להתמודד עם המרחק צריך לחלק את הקושי. לא לחשוב על כל המרחק מהק"מ הראשון. לכל ק"מ הקושי שלו, לכן עדיף להתמודד עם כל קושי בעיתו. כך אני מציעה למטופלי לחלק את הקושי. קשה להחיל את כולו בו זמנית, עדיף את הדאגות של מחר להשאיר למחר.

כדי לרוץ מרחקים צריך להשתמש בדמיון מודרך, בחשיבה אופטימית, לדמיין את עצמך עוברת את קו הסיום עם חיוך רחב וידיים מונפות. כך גם כשמתמודדים עם מחלה, צריך להתרכז בהבראה ולהאמין בה. כדי להתמיד בריצה צריך כל העת להציב אתגרים ומטרות ולרוץ אליהם בהתמסרות ובנחישות. האמונה ביכולת נבנית ומתעצמת עם הזמן ודווקא "כישלונות" בונים אותנו. לדוגמא, הפעם הראשונה שהרגשתי באמת "מרתוניסטית" הייתה במרתון טבריה לפני כחודש. נפצעתי בברך והפציעה עכבה אותי מאוד, אך התחושה בסוף המרוץ הייתה שאם שרדתי את המרוץ הזה, אין דבר שיעצור אותי. גורם הפחד שכך. כמעט תחושה של "כל יכולה" אף שממרומיי גילי אני יודעת שזה רק כמעט.

מה שהריצה עשתה לזוגיות שלנו

כשעוסקים בספורט חשובה מאוד התמיכה החברתית, באופן טבעי את מקיפה את עצמך בשותפים לחוויה המבינים את עולם התוכן, הלך הרוח, הקשיים  ויודעים לעודד ולתמוך. לשמחתי, האיש שלי רץ איתי ואנו תומכים ומעודדים אחד את השני, משמשים צוות לוגיסטי, ממתינים אחד לשני  בקו הסיום, מאמנים וכן, גם  סועדים אחד את השני כשכואבים.

גם כשמתמודדים עם מחלה, אחד הדברים החשובים ביותר הינו לדעת לבקש עזרה. לחפש מקום של הבנה, אולי אפילו להצטרף לקבוצת תמיכה.

בריצה צריך להבין על מנת להתמודד, להכיר את המסלול, להתחשב במזג האוויר, להכיר את הגוף ואת הגבולות שלו. כך גם בעת מחלה, יש להסתכל לשרץ בעיניים לקרוא לו בשמו ולתקוף.

כאמור, ריצה כרוכה בסבל וסבל מעורר פחד. עם הזמן והאימונים המפרכים,  לומדים להתיידד עם הסבל, להתגבר על הפחד, לא לתת לו לשתק. להתמודד משמעו לעיתים, להרפות.  כשכואבים אנשים נוטים לכווץ שרירים, ללחוץ, דבר שרק מגביר את הכאב, צריך ללמוד להרפות.

הריצה מכניסה למצב של רוגע

הרבה פעמים שואלים אותי על מה חושבים בשעות הארוכות של הריצה, האמת היא שלא תמיד חושבים.  הריצה והמונוטוניות שבה מכניסה למצב מדטיבי של רוגע, שלווה פנימית, ריכוז, ערנות ושחרור מחרדות ומתחים. יותר מדי התעסקות בקושי ובכאב יביאו להחמרה של הכאב ולכן "ניקיון של הראש" ומדיטציה יכולים להקל. בזמן מחלה צריך לחפש משמעות, למצוא את ה"למה" שבשבילו כדאי להתמיד להבראה.

פעם הייתי סופרת ומחברת קילומטרים ומסמנת אותם כמו בטבלת ייאוש, על תוכנית האימונים של המרתון. בכל שבוע שעבר נשמתי לרווחה. היום, אני מבינה שהמרתון הוא רק נקודת ציון במרחב וחשובה הדרך. לראות את היופי שבה, כמו השדות והמרחבים, עונות השנה והנופים המשתנים, האנשים הטובים שפוגשים בדרך, חלקם רצים וחלקם מלווים, התרומה לזוגיות ואפילו הדוגמא האישית לילדים, התרומה לבריאות ולמעיין הנעורים.

אחיות עובדות בסביבה של לחץ תמידי, לחץ שיכול לגרום לשחיקה. נושא התיזה שלי בתואר השני באוניברסיטת ת"א היה השחיקה שמתמודדות איתה האחיות. לשחיקה השלכות שליליות אשיות ומקצועיות בניהן  תשישות, דפרסונליזציה והעדר חמלה. לכן אני מאמינה ויודעת שכל מטפל חייב למצוא את הדרך לטפל בעצמו בכדי שלא להגיע למצב של שחיקה, אני בחרתי בריצה-  my drug of choice is running.

קל להתמכר לריצה, תחושת ההישג ממכרת. נתן להתחיל בכל גיל, גם בגיל 50+. מיתוסים רבים קשורים לריצה, הנכון הוא שזה הספורט הבטוח ביותר בגיל המבוגר. בהתחלה כדאי להצטרף לקבוצה עם הנחיה מקצועית ותמיכה חברתית שעוזרת לצלוח את חבלי הלידה של הרץ המתחיל ועוזרת להתמיד.

ממליצה בחום ומוכנה לעזור לכל רץ מתחיל.

-------------------------------------------------------------------

ניצה קרטא היא אחות אחראית במחלקת הרדיולוגיה, במרכז רפואי פוריה, ורצה למרחקים ארוכים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה