איך שורדים את גיל שנתיים

הילד שלכם כבר בן שנתיים? מזל טוב, החיים שלכם הולכים להשתנות. ברוכים הבאים לגיל שבו השאלה היא מי שולט, המשפט המוביל הוא "אני לבד" ולראשונה אתם הולכים לשמוע מספר פעמים ביום את צירוף המילים, "לא. אני לא רוצה את זה"

18/02/2013
אודיל רוזנפלד קבלו עדכונים מאודיל רוזנפלד
  • RSS
» אבל הוא היה כזה תינוק חמוד! (צילום: thinkstock)

"אם הייתם שואלים אותי לפני חודשיים, איך זה להיות אמא? הייתי אומרת לכם שזה ממש כיף", שמעתי אותה אומרת, בסדנה להורים שערכתי, "השנה וחצי האחרונות עברו לי בטיל. לא הבנתי למה כולם אמרו שזה קשה. הלידה עברה כמו שרצינו, היא ישר התחברה להנקה, ישנה יחסית טוב בלילות, מה יכול להיות רע בכל זה?

אבל עכשיו, כל יום בא לי לבכות", היא המשיכה, "ביציאה מהגן היא לא מסכימה להיכנס לעגלה, אני לוקחת אותה בידיים ואחרי שני צעדים היא רוצה ללכת ברגל, אבל לא מוכנה לתת לי יד. בערב, להכניס אותה לאמבטיה זה סיפור של חצי שעה עם בכי. אחר כך היא לא מוכנה לצאת מהאמבטיה. לקניות בסופר אני כבר לא מעיזה לקחת אותה, אחרי הצרחות של הפעם האחרונה. אני לא מפסיקה לשאול את עצמי לאן נעלמה הילדה המקסימה שהיתה לי?"

שמעתי אותה, הסתכלתי עליה, ואמרתי לעצמי: "ברוכה הבאה למועדון ההורים לילדים בגיל שנתיים".

זה קורה, בדרך כלל, בבת אחת. פחות או יותר בגיל שנתיים, דברים מתחילים להשתנות. מיום למחרת הורים מרגישים שהם עסוקים בכיבוי שרפות מתמיד למול רצונות הילד. התגובה לכל בקשה או תגובה שלנו הופכת להיות מאוד עקביות וברורה: "אני", "אני לבד", "לא" "לא רוצה". התפרצויות זעם הופכות לשגרה.

לא סתם הגיל הזה זכה לשמות גנאי כגון "גיל שנתיים הנורא" ו"גיל ההתבגרות הראשון".

ההורה, שמצד אחד ניצב אל מול הבעת הרצון הנחרצת של ילדו ומאידך, אמון על ניהול סדר היום בבית, עומד לא פעם חסר אונים ומותש אל מול רצונו לספק את שני הצרכים. כמו בכל מצב חדש, ההורה מחפש את התגובה המתאימה. להסביר? לבקש? לקחת בכוח? לוותר? אלא שהתחושה הכי חזקה בגיל שנתיים, היא שמה שעבד אתמול כבר לא עובד היום ותחושת התסכול גוברת.

מי שולט? אני שולט!

תיאורטיקנים בהתפתחות הילד טוענים כי זהו שלב שבו הילד לומד לשלוט בשרירים הטבעתיים. המשמעות היא שיש עיסוק רב בשליטה. פרויד מסביר שהילד הקטן שלנו מתחיל לשאול את עצמו שאלות, כמו מי שולט, ומי קובע עלי?  סביב גיל שנתיים ישנה קפיצה התפתחותית ברמה השכלית והמוטורית, המאפשרת לילד להיות פחות תלוי בהורים.

כתוצאה מכך מתגבשת תחושת אוטונומיה, המתבטאת בעמידה על שלו ובבדיקת מסוגלות. הילד מדגיש בעזרת ה"לא" את רצונותיו. הפסיכולוג אריקסון מסביר, שהילד לא רואה הבדל בין פעולה שהמבוגר עושה לכך שהוא רוצה לעשות אותה לבד. פסיכואנליטיקאית בשם מרגרט מהלר קבע שזהו בדיוק השלב של מעבר מתלות לעצמאות. היא הסבירה כי ישנה התקרבות מחודשת לאם כביטוי להבעת רכושנות ושיתוף בחוויות, ויחד עם זאת, מאבק בין צורך באוטונומיה לפחד מאובדן אהבת האם. פסיכואנליטיקאית אחרת, בשם מלאני קליין התייחסה לתנודות הרגשיות הנובעות מרצונו להיות גם קרוב וגם רחוק, גם תלוי וגם עצמאי.

ככה או ככה, איך שלא מגדירים את זה, זה הגיל שבו מתפתח אצל הילד רצון עז לעשות דברים לבד.

הורים רבים חווים את המעבר הזה למשבר. ולא תמיד רואים את הצדדים החיוביים של העניין. אני מזמינה אתכם ההורים, לראות את הדברים אחרת. הילד שלכם מתפתח באופן תקין ולומד להביע את רצונותיו. התחושה שלכם עשויה להיות שהוא עושה לכם "דווקא", אבל דעו שהילד תמיד יהיה בעד עצמו ולא נגדכם, ההורים. האתגר בעצם נובע מהעובדה שישנן התנגשויות בין הרצון שלו לרצון שלכם, או לדרישות המצב באותו רגע.

אז מה עושים? הקו המנחה הוא ליזום ולספק לילד את הצורך בשליטה ובאוטונומיה בכמה שיותר תחומים שאתם בוחרים. בדרך זו תוכלו לתת מענה לצורך ההתפתחותי שלו, תוך ניהול סדר יום ושמירה על מערכת יחסים טובה. הנה כמה דרכים ליישם זאת:

1. תנו לילד אפשרות בחירה - אפשרו לילד לבחור מבין 2 אפשרויות. אם הוא מתלבט אילו בגדים ללבוש, תנו לו שתי בחירות והנחו אותו לבחור ביניהם. את אותו דבר עשו לגבי השאלה מה לאכול, עם איזו בובה לישון וכדומה. הבחירה נותנת לו תחושה של שליטה ושאנחנו סומכים עליו.

2. אפשרו לו להיות מועיל ותורם - ילדים מאוד אוהבים לעזור, לעצמם ולסביבה. התרומה מפתחת את תחושת המסוגלות ותחושת הערך. שימו לב, שלעיתים קרובות, המחאה שלהם היא על כך שאנחנו מונעים מהם להיות שותפים בעשייה.

3. הציבו גבולות ברורים - חשבו על כך מראש ובדקו מה הגבולות ההכרחיים שאתם רוצים להציב. אחר כך הציבו אותם בצורה ברורה, עקבית ואוהבת. היו אמפתים לקושי של הילד ונחושים לגבי הגבול שהצבתם.

4. עודדו את עצמכם - זכרו שמדובר בתקופה ושהיא תעבור בכל פעם כשהכעס עולה. יחד עם זאת הבינו את עצמכם. זו תקופה, אבל זה מה שאתם חווים היום וזה לא פשוט. לכן חישבו על משפט שאתם יכולים לומר לעצמכם בכל פעם שהפעוט מפגין מחאה או דעתנות. למשל: "הוא רק בן שנתיים" או "זה סימן שהוא מתפתח באופן תקין".

5. התרחקו מהסיטואציה - במקרים מסוימים מותר וכדאי להתרחק מהסיטואציה. למשל אם קשה לכם להישאר ליד הילד כשהוא משתטח על הרצפה וצורח אחרי שהצבתם לו גבול, אמרו לו שאתם בחדר השני ושהוא יכול לבוא כשהוא יירגע. כמובן שתשאירו אותו רק במקום אשר בטוח עבורו.

גיל שנתיים הוא שלב משמעותי לעיצוב האישיות של הילד ולא פחות חשוב זהו גיל שבו מתעצבת מערכת היחסים שלנו איתו. לכן חשוב שנהיה מודעים לתגובות שלנו ונפתח יחסי כבוד המושתתים על שוויון ערך, כבר בגיל הצעיר הזה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה