"יש לך ביצים"

רביד גולדשטיין שומעת את זה לא מעט, מנשים וגברים - האם זו מחמאה או דרכה של הסביבה להבהיר לה שהיא ישירה מדי? איפה עובר הגבול בין כנות לחוסר טאקט?

18/02/2013
רביד גולדשטיין קבלו עדכונים מלילי
  • RSS

השבוע עברתי שיעור בתקשורת. לא מבחירה, לא תרגיל עם סילבוס ובחינה ביתית, לא כזה שמתכוננים אליו.

זה התחיל בשיחת טלפון מפתיעה מחברתי ק', ששאלה בתמימות אופיינית אם אני מגיעה איתה למסיבת יומולדת לחברה אחרת, משותפת. זה תפס אותי קצת לא מוכנה, אני מודה. "אבל יש לה יום הולדת רק ביום ראשון..היא עושה מסיבה ושכחה להזמין אותי?"

התלבטתי במשך דקות ארוכות מה לעשות. מצד אחד, נעלבתי עד עמקי נשמתי. פשפשתי בזיכרוני, אבל לא הצלחתי לחשוב על שום חתולה שעברה בינינו. מצד שני, שכנעה אותי ק', "נו יאללה, מה יש לך לעשות. גם ככה את כבר לבושה וזה קל"ב. רדי, נשתה קצת, נראה חתיכים..מה 'כפת לך? אל תדפקי חשבון!". טוב, כמה כייף להיות משכנעת ומוכוונת מטרה. אז השתכנעתי (די בקלות, יש לציין) וניגשתי לבר הקרוב בו נערכה המסיבה המדוברת.

לא תכננתי איך תיראה ההתמודדות או כיצד בדיוק אני אמורה להסביר את התייצבותי לאירוע אליו לא הוזמנתי כלל. אבל כשראיתי את מ' בעלת השמחה, שרחשתי אליה רק חיבה עמוקה, לא הצלחתי לנצור את לשוני ויריתי: "מאד נעלבתי ממך", תוך כדי שהיא ניגשה לברכני לשלום וחיבקה אותי מיד.

מ' המסכנה לא ידעה את נפשה באותו רגע ורק החלה לגמגם "את לא מבינה, אני קצת שיכורה והתלבטתי מלא. אבל. אני כל כך שמחה שבאת" ואז. היא החלה לבכות.

כך מצאתי את עצמי, המומה בלב סצנה, ורק קיוויתי שהמחזה איכשהו יצליח להיעלם מעיני הנוכחים, אלה שכן הוזמנו בהודעה אישית בפייסבוק. "פשוט לא רציתי, שזה ייוודע ברבים, את מבינה, יש אנשים מאד מסוימים שרציתי שיבואו, אחרי שבשנה שעברה באו מלא לא קשורים ולא הצלחתי להתייחס לכולם..אבל אני כל כך מצטערת..ואיזה כייף שבאת. יש לך ביצים"

כל כך הובכתי, והתביישתי. הובכתי שגרמתי למ' לעצב גדול באמצע מסיבת יום ההולדת שלה. התביישתי שלא יכולתי לסתום, ורק להגיע, לחייך חיוך מעושה ולצעוק לה "מזל טוב! הפתעה! שמעתי שאת עושה מסיבה אז החלטתי לקפוץ!", כמו ששאר בני התמותה הנורמאליים היו נוהגים. למה קיבינימט אני לא מסוגלת לשמור שום דבר בבטן? תמיד חייבת דרמה. כאילו שהחיים האלה לא מספיק מגניבים גם בלעדיה. בכל פעם שיש קצת שקט ושגרה והכל זורם לכאורה על מי מנוחות, אני אהיה הבנאדם הזה שהמחשבה הראשונה שמתגנבת למוחו תהיה 'מממ..משהו רגוע לי מדי, למה לא נמשוך קצת אש להפגת השעמום?'

זה נכון, חשבתי, באמת יש לי חתיכת ביצים. לבוא למרות שלא הוזמנתי, להצליח להניח את האגו בצד, להגיד את מה שישב לי בבטן, לירות צרור באמצע יומולדת של מ' הטובה. זה כל כך לא אופייני לי. ולמרות זאת חשתי גאווה.

נזכרתי באמא שלי. כהיפך הגמור ממני, היא תמיד תקפיד לשמור היטב בבטן, תתלונן בשקט כמו פולניה קורבנית טובה עד שתתפוצץ. הרי בכל רגע נתון אנחנו יכולים לבחור אם לנהוג כקורבן, כזה שרמסו והוא מתקשה להתרומם, או להבין שזה בסדר וקורה, לאהוב את הצד השני למרות הכל, לסלוח ולדפדף את זה.

יש לנו נטייה בדרך כלל לשחרר קיטור על הקרובים אלינו, אותם אלה שאנחנו מרגישים חופשיים מדי לידם. הבעיה שלפעמים קל לנו לשכוח, שיום אחד הם עלולים להחזיר לנו. השבוע קרה עוד משהו. ומצאתי את עצמי משתלחת בלי כוונה בחבר ממש ממש טוב שלי. זרקתי לו בחצי בדיחות דעת כזו הערה מעליבה ומכוערת, שמסתבר שגברים לוקחים אותה מאד קשה. הוא בתגובה הסביר לי כמה דברים על גברים ומה אמירה כזו מעוררת אצלם. אפילו לא ייחסתי לזה חשיבות, לעקיצה הזו שנעשתה בחצי קריצה. וכשהבנתי את גודל הטעות, וכמה הצלחתי לפגוע בחבר קרוב שאני מאד אוהבת, לא ידעתי את נפשי. למה לעזאזל אי אפשר לחזור אחורה בזמן ולקחת חזרה אלינו מלים קשות שהשתחררו רק בטעות, רק כי באותו רגע שכחנו להבחין בין טוב לרע, בין מצחיק ופוגעני? הנחתי שהוא כבר לעולם לא יסכים לסלוח לי על האמירה האומללה ובטח ינתק אתי את הקשר לאלתר. רשמתי לו את כל האמת, תוך שדמעות נקוו בעיניי, כמה שזה לא באמת קשור אליו, אלא יותר לסטייט אוף מיינד הזוי שעבר עלי באותו רגע,  והוא בחר פשוט לסלוח לי. ולעבור הלאה. ואפילו טרח לשבח אותי שגיליתי מספיק בגרות ורגישות, כי רוב האנשים שהוא מכיר היו ממשיכים להתבצר בעמדתם ולא זזים ממנה.

כנראה שכך פועל המנגנון הרגשי שלנו, כשאנחנו באים מהאמת הפנימית ובגובה העיניים, לצד שמולנו קשה להתנגד. זה לא שלא נמשיך לפגוע, או ניפגע בעתיד בעצמנו, אבל כמה מנחמת הידיעה, שגם כשאנחנו מרשים לעצמנו למתוח את הקו קצת יותר מדי, תמיד יהיה מישהו מהעבר השני שיהיה מספיק גדול להכיל אותנו, וימצא את המקום הזה בלב שלו, לסלוח, ולהעביר הלאה.

אז חוץ מהשיעור בתקשורת שקיבלתי השבוע, גיליתי גם שיש לי ביצים. לא אמיתיות אמנם, חצי רכות אפילו. אבל בכל זאת. ביצים. כאלו עם נשמה. ואמת. ואומץ שבני אדם מעריכים. אולי כי חסרות להם יותר כאלו מסביב שיקיפו אותם.

>> לכל הטורים של רביד גולדשטיין




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה