להתראות, שמוליק

"אלים ומפחיד, מקסים וכריזמטי. שני אנשים שהתקיימו באדם אחד ואף פעם לא יכולת לדעת איזה מהם תפגוש", שרית ישי לוי סופדת לשמוליק קראוס, החבר שאהבה, גם אחרי שגרם לה להתעלף בכסית. דיוקן האמן כאיש מורכב

18/02/2013
שרית ישי לוי קבלו עדכונים משרית
  • RSS

אמצע שנות ה-70, כמו בכל יום שישי, אחרי ישיבת מערכת עם העורך הראשי אורי אבנרי ב"העולם הזה", אני הולכת מרחוב גורדון שבו שכנה המערכת לדיזנגוף, לפגוש את החברים שלי שיושבים ב"פינתי" בית הקפה בפינת פרישמן מתחת למשרדו של האמרגן פשנל.

אי אפשר להכניס סיכה. המקום מלא אמנים  - ככה קראו אז לסלבריטיז - שחקנים, זמרים, עתונאים, סופרים, משוררים, כולם דחוסים בין שולחנות בית הקפה על המדרכה וגם בפנים. באחד השולחנות יושבים מפיק הסרטים מיכה שרפשטיין שהייתי נשואה לו, עם חבריו הטובים האחים שמוליק וצדוק קראוס ואנשים נוספים. אני עומדת להצטרף לשולחן אך לפני שאני מספיקה להסיט את הכסא מתלקחת מריבה המלווה במכות וצעקות בין האחים קראוס. אני כל כך מזועזעת מעוצמת המריבה שראשי מסתחרר ואני נמלטת החוצה, נכנסת לחדר המדרגות של משרדו של פשנל, מאבדת את ההכרה ומתעלפת.

מאוחר יותר שמוליק מגיע אלינו לדירה בבאזל. הוא שמע שהתעלפתי ובא לשפר את מצב רוחי. הוא מחבק אותי בחום, מצחיק אותי, לוקח את הגיטרה ומנגן לי, עושה הכל כדי להוציא אותי מהדכדוך ששקעתי בו. הוא כובש אותי. אני נכנעת  לקסם הקראוסי הידוע וסולחת על החוויה הלא נעימה שחוויתי בגללו, כמה שעות קודם לכן.

כזה הוא היה. אלים ומפחיד, מקסים וכריזמטי, שני אנשים שהתקיימו באדם אחד ואף פעם לא יכולת לדעת איזה מהם תפגוש. הוא היה אמן וגאון וכמו גאונים אחרים לפניו, נפשו הייתה מסוכסכת ופגועה, מה שגרם לו להסתכסך עם כל העולם ולפגוע בעיקר במי שהוא אוהב.

אלו היו שנים סוערות. בשנות השבעים אנשים חיו על הקצה, ומי שממילא היה מועד לפורענות  - הקצוות שלו היו חדים יותר. ושמוליק היה מועד לפורענות. הוא היה קיצוני גם במחוות שעשה, גם במריבות שרב, הפתיל שלו היה הפתיל הקצר ביותר שנתקלתי בו בחיי. מערכת היחסים שלו עם אנשים שאהבו אותו ושהוא אהב בשנים ההן, מעולם לא הייתה יציבה ונעה בין אהבה מטורפת לשנאה יוקדת. נפשו המסוכסכת הביאה אותו לא אחת לחשוב שהוא כל יכול, הפכה אותו לרכושני ואלים. יצר ההרס העצמי שלו גרם לו להרוס כל דבר טוב.  הוא היה יוצר את אחד מתקליטי המופת שלו, זוכה להצלחה אדירה ואז נכנס לסחרור של כאוס ואלימות.

קראוס ובנו. צילום: ציפי מנשה

אני לא אשכח  את הלילות על מרפסת הגג שלו ושל ג'וזי בטרומפלדור. המרפסת מלאה אנשים, אז קראו להם בוהמה, שמוליק יושב ומנגן על הגיטרה שלו, אנחנו מקשיבים מהופנטים, האצבעות שלו פורטות את השירים שהפכו לפסקול חיינו. אלו היו לילות קסומים. הוא היה בהם במצב רוח טוב, מארח נדיב ומחבק ,עם חוש הומור סרקסטי  וכריזמה שסחפה את כולנו. אך מצב רוחו הטוב יכול היה להשתנות בשנייה. מספיק שמישהו היה אומר משהו והוא יכול היה להתהפך עליו והאיש הכריזמטי והסוחף היה הופך לאיש אלים וסוער. כאילו מדובר באיש אחר, לא במי שפרט דקות קודם לכן על הגיטרה והרטיט את הלב.

שמוליק קראוס היה כוכב רוק, אולי כוכב הרוק האותנטי ביותר שהארץ הזו ייצרה. וכמו כוכבי רוק הוא אהב לשבור את החוקים, למתוח את הקווים, לבדוק את הגבולות. הוא לא היה היחיד. עולם הרוק מלא בכוכבי רוק שנפשם הייתה מסוכסכת ופצועה וגרמה להם להרס עצמי, אבל הם גרו בלונדון, בלוס אנג'לס וניו יורק, לא בתל אביב .שמוליק גר בתל אביב ותל אביב לא יכלה להכיל כוכב רוק מסוגו.

אני תמיד אזכור לו את  שיריו היפים, קלאסיקות שהם נכסי צאן ברזל ושלנצח ישאירו אותו בהיכל התהילה, שירים שהיו איתי ברגעים קשים וברגעים שמחים.

אני תמיד אזכור אותו כגאון יוצא דופן, כאדם מתייסר שגרם ייסורים גם לאחרים.

אבל ביום מותו אני לא באה אתו חשבון על אופיו האלים ועל הצער והכאב שגרם למי שאהב ואהבו אותו.

ביום מותו אני מתפללת בשבילו שתימצא סוף סוף מנוחה לנפשו הסוערת .

אני מאוד אהבתי אותו.

>> שיר היום מוקדש לשמוליק קראוס, עם אוסף שירים אהובים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה