לב של אמא מגוננת וגאה

הכדורגלן הצעיר, הצ'צ'ני ג'יבראיל קדאייב, ספג גידופים מאוהדי בית"ר, בגלל שהוא מוסלמי. אורית בוצר, אמא של ספורטאי, חושבת שמגיעות מחיאות כפיים לאמו שבאה לישראל לתת לו הרגשה של בית

14/02/2013
אורית בוצר קבלו עדכונים מאורית בוצר
  • RSS

ועכשיו כל האימהות כולן: כפיים לאמו של קדאייב, שחקן הכדורגל הצ'צ'ני של בית"ר ירושלים.

ג'יבראיל קדאייב ואמא קדאייב (צילום מסך חדשות ערוץ2)

למען הגילוי הנאות אומר כי חרף העובדה שאני אוהבת גדולה של ספורט ורואה בו עולם תרבותי שלם, כדורגל מעולם לא היתה כוס התה שלי. מתנצלת אם פגעתי בציפור נפשו של מישהו, אבל השבוע עלתה לחלוחית בעיני בגלל הספורט הזה. זה היה כשחדשות ערוץ 2 שידרה כתבה על ג'יבראיל קדאייב, שחקן הכדורגל הצ'צ'ני בן ה-19 שנרכש על ידי בית"ר ירושלים. קדאייב, יחד עם שחקן צ'צ'ני נוסף, קיבל מנת גזענות, "חמה אש", מאוהדי בית"ר, רק בגלל היותם מוסלמים.

לא ארחיב בנאומים שאני נוהגת להשמיע בפני כל מי שאמר ספורט (וטרם קיבל), על היות הספורט שפה בינ"ל, כלי להטמעת ערכים, לחינוך לעבודה והתמדה ומקום לניתוב בריא של  יצר הכיבוש לקרב ולתחרותיות, תוך שמירה על כללי ם של כיבוד הדדי. את הבמה או יותר נכון את אות ה"שחקן המצטיין" נדמה לי שמגיע לגברת קדאייב אימו של ג'יבראיל שבא לשחק בישראל.

אמא שומרת על ג'יבראיל

לגברת קדאייב יש בן שחקן כדורגל כבן 19, פנים ילדותיות משהו וגוף שטרם העלה על עצמו מסת שריר של בוגר. בין אם מדובר בהנחיה מלמעלה או ארגון של מישהו אחר, הגברת קדאייב, אם צ'צנית גאה, גידלה ילד שהצטיין בכדורגל, הגשים חלום והפך זאת למקצוע. גם אם יספרו אח"כ שגדל בפנימיה או מועדון, ניתן היה  לראות כי היה ונשאר בנה יקירה של הגברת קדאייב.

אמנם  בכתבה תיארו את ג'יבראיל קדאייב אחז בזרועה של אמו בסיום המשחק, אולם מי שעיניו בראשו ראה דווקא את  אמא קדאייב לופתת את זרועו של בנה ובאותו רגע היה נראה ששום דבר לא יגע בו, כי אמא פה שומרת על ג'יבראיל.

הילד שלי – ספורטאי שלא מתבייש בישראליותו

נכון לכל אחד מאיתנו יש את הספקטרום הצר של הסתכלות על אירועים בחיים. אודה ולא אבוש, אני מגדלת ספורטאי תחרותי, ילד בן 19. ילד שנוסע שנים לבד בעולם, תמיד ליד שמו מופיעות האותיות ISR (ישראל) ולכן רבים מכנים אותו "הבחור הישראלי" וגם "היהודי".

בדצמבר האחרון הוא היה באקדמיה מכובדת לספורט באירופה, אליה מגיעים שחקנים מהעולם כולו. לקראת הכריסמס קיבל כל שחקן חלון לקשט על פי מיטב המסורת ומנהגי הכריסמס. והוא, הילד שלי, כתב באותיות עבריות גדולות "חנוכה שמח", צייר סביבון ומגן דויד, כתב את שמו וציין את ארץ מוצאו.  שם - בין כל החלונות שחגגו את הולדתו של ישו הנוצרי. אודה ולא אבוש, כי כשראיתי את התמונה ששלח אלי ותמונה אחרת שהעלו בפייסבוק באותה אקדמיה זרה, הזלתי יותר מדמעה. למרות שתמיד טרחתי להגיד לו שהוא משחק בשביל עצמו ולא בשביל אף אחד אחר, תמיד יהיה בו הצד שמייצג גם אותנו מפה, גם את הישראליות וגם את היותו יהודי וכזה שלא פוחד וגאה לומר שהוא כזה.

כל ספורטאי הוא ילד של אמא גאה

אנחנו גאים באנשים שלנו שעושים את זה בחו"ל, אלי אוחנה נולד בבית"ר ירושלים ושיחק ברחבי אירופה ונתן השראה לילדים ישראלים ללכת בדרכיו. חיים רביבו שיחק אותה בגדול בטורקיה המוסלמית, ולא אחת צולמו ישראלים מסתובבים בבזאר טורקי כשבתוך וכחלק ממשחק מיקוח על מחירים, קיבלו טפיחות אחווה מסוחרים טורקים  שאמרו להם "יזראל-רביבו"

לא רק שלספורט אין גבולות ופעיליו הם שגרירים של ארץ מוצאם, ראינו אתמול שכל שחקן בראשית דרכו הוא ילד, ילד של אמא, שבאה שלשמור עליו. גם בטדי, היא מחאה לו כפיים ואחזה בזרועו ונתנה לו הרגשה של בית וביטחון, אולי הסתכלות כזאת תיגע בליבם החם של אוהדי בית"ר...

אז קדימה, תנו בבקשה  כפיים לגברת קדאייב, כי מי אם לא אמא יהודיה יודעת ליבה של אמא מגוננת וגאה...




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך