טרו לאב

אודי פרידן צופה עם הכלב שלו בערוץ הכלבים. שותים ויסקי ומתחממים מול האח. כך מרגישה אהבת אמת

13/02/2013
אודי פרידן קבלו עדכונים מאודי
  • RSS

סרטים משפיעים עלי.

הייתי רואה את הגיבור עם הטנדר החבוט וכלב הזאב מאחור, חוזרים לבקתה. שני רווקים בודדים. הוא מוציא באדווייזר מהמקרר, מניח מגף על השולחן וזורק לידידו הנאמן איזה רבע עוף. בונזו זה לשריף הרשע.

שניהם היו נרדמים על סרט גנגסטרים סוג ב'.

ועכשיו, סוף סוף אני שם.

האסקי סיבירי חדר למעוני ולנשמתי.

הייתה התאהבות מיידית. אבל מהולה בחשדנות. אצלנו התמסרות זה לא פשוט. אבל ככל שהימים חלפו והחוויות הצטברו, נפלו המחיצות. ואיתן גם הקבלה ללא תנאים.

בין הילדים שצמחו לענייניהם ולאהובותיהן, לבין הנכדים שיחכו עוד עשרים שנה מבחינתי - נכנס האסקי הזה. גור אדם. ברור שהוא שומר המסך שלי.

"מי אוהב אותך" אני לוחש לו. ונזכר שאותו דבר אני אומר לילדים.

קלישאה ידועה מדברת על כלבים ובעליהם שהופכים לדומים.

הצחקתם אותי -

הכלב הזה הוא אני. מהרגע הראשון.

יש לנו אותן תכונות. חלקן הן לא גאווה גדולה.

שנינו הכי חרוצים/עצלים שאני מכיר. יכולים לדהור יום ולילה, סקרנים חסרי מנוחה, ויום לאחר מכן להתפרקד שעות באפס מעשה עם ספר/עצם.

שנינו מאד נמצאים. אבל לפתע ללא כל התראה יכולים להיעלם. צוללים לאיזה חור שחור שרק אנחנו מבינים מה קורה שם.

שנינו מאד אוראלים. מכניסים הכל לפה. כשהוא מוצא חילזון בדשא אני פשוט מוותר לו. בכלל צר לי בעניין הוראות הווטרינרית שעליו להסתפק במזון הכלבים. אני רואה בזה המלצה בלבד.

הוא עושה בבית נזק רציף. אני מתקן ומסדר אחריו כדי שהמאדאם לא תכעס עליו.

השתילים נעקרו זה מכבר ואני מסביר שהגיע הזמן להחליף צמחיה.

כשהנזק בלתי הפיך אני מאשים את הכלבה השנייה. זרבובית קטנה.

נראה לך שהיא יכולה להגיע לשם?!  זוגתי מגחכת. ואני מסתכל עליו, מתחנן שלא יחזור על זה.

אנחנו מסתכלים אחד לשני דרך עיננו הבהירות. מנסים לחדור בעדן למוח, לפצח זה את מחשבותיו של זה. מי מתכנן מה עכשיו?

הוא יפה עד כאב. אבל האמת שהרגישות שלו הורגת אותי. כשהוא קולט שאני רוצה שיעשה משהו, הוא עושה כאילו הוא החליט לפני דקה. גאוותן קטן.

אנחנו רצים יחד בפארק. עשרה קילומטרים.

הוא דוהר כמו סוס, חוצה שלוליות ענק, מותיר שובלי מים מצדדיו.

אחרי הריצה אנחנו נחים "כפיות" בשמש החמימה ואמהות צעירות עם עגלותיהן ממהרות להתרחק מהסוטים.

בבית אנחנו מתאבקים. ממש. כשאני  מכניע אותו הוא דוחף את אפו עמוק מתחת לגוף שלי. נכנע, מתנשף ונרגע. הוא חייב דיסיפלין. ללא גבולות עלול להשתגע.

הרגעים הכי קרובים שלנו זה בלילה. שנינו לייט נייט. אני על הכורסא מול האח עם ויסקי קטן והוא לצידי. אני נותן לו את קוביית הקרח הספוגה. זה הדרינק שלו. הוא נזכר בערבות הקרח, מגרגר, מודה על הטעם המעניין. אנחנו מכורבלים יחד. הפרווה שלו היא כסותי. יש לו ריח של זאב תינוק.

יש לי גם הוט וגם יס. זו העבודה. אני רואה סדרות. אבל איתו אני צופה כל יום בערוץ הכלבים (yes-39).

שנינו על הספה שעה קלה. בוהים. מהופנטים. חולמים. פיצוחים, בירות. כל הטקס. אני טובל לו בונזו ביין אדום. קדמן של הכלבים כבר היה נזעק.

ואז אני הולך והוא נשאר לבד. הלב מכביד עלי. אני מציץ מהחלון.

הוא על ערוץ הכלבים. הוא לא לבד. אני נושם לרווחה.

צילם: איתי פרידן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה