אימא, סוף הדרך וריח אורנים

"מי שיש לו שורשים ומרגיש אותם, הוא זה ששואל על הגשמים, שואל על החיים, איזה פירות יצאו ממנו", כך אמרה לה אמה גרינברג, ביום שגילו שהטיפול בסרטן לא עובד. עשר שנים אחרי מותה, מיה מבינה למה היא התכוונה

10/02/2013
מיה גרינברג קבלו עדכונים ממיה
  • RSS

"עוד שלוק אחד" נוזפת בי האישה גרומת הפנים, ומדליקה את רבע הסיגריה ששלפה מחלוק בית החולים. ביד אחת היא אוחזת בעמוד האינפוזיה כמו ברומח שולי, ובכף היד השנייה, שתי אצבעותיה שהעור הצהוב עליהן מתוח על עצמותיה הדקות היא אוחזת את רבע הבדל המשומש. אנחנו עומדות בגרם המדרגות הקר של "הדסה". העשן שלה משתלב בנשיפות קוצר הרוח שלי. "אומרים שכטה. וגם אסור פה" אני רוקעת. והיא מחייכת ומנפנפת "מה אכפת לך, תני לי, רק שלוק אחד". היה לי קשה להבין אותה אז, את האימא החולה סופנית שלי.

אימא שלי אף פעם לא נתפסה בעיני כאדם חברותי במיוחד, תמיד האשמתי אותה בנטייה הסגפנית המיזנתרופית שלי. אבל בדעבד, לא היתה פעם שהסתובבתי איתה שהיא לא התידדה עם האנשים מסביבה. גם שם בבית החולים, במחלקה האונקולוגית בהדסה היא רכשה לעצמה ידידות וידידים לסוף הדרך. וככה בלי ששמתי לב הצטרפו אלינו אל החלל הצר והקר של גרם המדרגות עוד שתי נשים, אחת בגיל של אימא שלי בערך, שחוץ מהחלוק נראית ממש בריאה, והשניה יותר מבוגרת, שנראה שמרוב טיפולים נהיתה ממש שחומה, ואיש מבוגר עם שיער לבן ואינפוזיה, עיניים טובות וחיוך. ככה מחייכים הם ברכו אותה לשלום והתחילו להחליף חוויות קיומיות.

מעלינו היה חלון. פתחתי אותו שיתאוורר קצת. צריך לשמור על החולים האלה, כל חיידק מסכן אותם נורא. הוצאתי את הראש החוצה, והאויר הצורב והצח של ירושלים צבט את פניי וצרב לי בעיניים. מול צמרות העצים לרגע נפלטתי מעולם החולי הלא נתפס. ואז האיש עם השיער הלבן הצטרף אלי לחלון. שתקנו והסתכלנו על העצים. ואז הצטרפו אלינו הצעירה והמבוגרת ואימא שלי אמרה "תריחו את האורנים". ככה עמדנו חמישתנו עם הראש תקוע בחלון אל עבר נוף העצים הירושלמי. הצצתי על החברים של אימא וראיתי שכולם עוצמים עיניים ומריחים אורנים. אז גם אני עצמתי והרחתי.

אחרי זמן לא מוגדר, האיש עם השיער הלבן אמר שהעצים הם כמו אנשים, ושמתחת לאדמה הם קשורים בהרבה קשרים. "הם משדרים זה לזה מה קורה עם כל עץ, ובכלל עם כל כיסוי הצמחייה על פני כדור הארץ". ואני שקעתי בחלום בהקיץ על עם של אנשים שהרגליים שלהם מתחת לאדמה, וכשעץ אחד שם חולה זה בגלל שבחוץ על פני האדמה האנשים כורתים אחד את השני, או לא משקים אחד את השני...

אני לא יודעת כמה זמן עבר, רק שהיה לי קשה לפקוח את העיניים שכמו מעטפה חתומה לא רצו להפתח. אולי מעייפות, אולי מחוסר תקווה. ואז אימא שלי והבל הפה הסיגרייתי שלה אמרו לי "לעצים האלה יש שורשים". "ברור שיש להם שורשים" פקחתי את העיניים שהסתנוורו בכאב בבת אחת. ואז ראיתי שאנחנו שתינו לבד. "לאן הם הלכו?" שאלתי. "באו אליהם אורחים" היא אמרה. ואז היא חיבקה אותי. ואני לא יודעת מה קרה לי, ככה חבוקה בין עמוד אינפוזיה קר ואימא שלי שכל הגוף שלה נבלע בלוע ההקרנות ועוכל במעי הכימותרפיה התחלתי לבכות. "אז מה אם יש להם שורשים?" שאלתי שאלה סתם כדי להתריס עם הדמעות, "מה אכפת לי", "לא אכפת לי כלום", וחיבקתי אותה חזק, נצמדת כמו ילדה לשדיים השדודות שלה. ואז היא אמרה: "כי מי שיש לו שורשים ומרגיש אותם, הוא זה ששואל על הגשמים, שואל על החיים, איזה פירות יצאו ממנו".

אחרי זה האחות קראה לה. הרופאה רצתה לדבר איתה. נכנסנו לחדר הרופאה הקטן, והיא הסבירה לאימא שה"מרקרים" עלו. אחר כך הבנתי שהיא אמרה לה בעצם שהטיפול לא עובד, או לחילופין שאין סיכוי. הבנתי מאוחר מדי, כי אימא שלי הסתירה ממני, היא התנהגה רגיל. כזה הוא טיבם של הורים, וכזה הוא הטיב האטום שהיה לי אז, כשבכלל לא קלטתי מה זה סוף... איך אפשר לקלוט את זה בכלל, עד שזה קורה, ואז את יודעת מה זה סוף. ונשארת עם שאלה.

עשר שנים עברו מאז מותה. עשר שנים סגרתי אותה בתוך תאי זיכרון מוצפנים. רגעים על רגעים דחוסים שם מלאים בריח, מגע, ריקודים, תרגילי יוגה מצחיקים שלימדה אותי, האוכל שבישלה כשאני לצידה... על מיתרים נסתרים של רגש, יש מיתרים ששייכים רק לה, מחכים לזכרונות עליה, מנגנים אותה חזק על דפנות הלב שלי. וכשזה קורה, אני שואלת מה שהיא לימדה אותי, האם אני חיה? איזה חיים אני חיה? האם אני במקום שממנו אני יכולה לצמוח הכי טוב? להמשיך ולהביא פירות? אלה שאלות שגורמות לי לחיות.

לכל הטורים של מיה גרינברג




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה