פרק 5: "תעצמי את העיניים, תגידי מהר את הדבר הראשון שעולה לך לראש"

"הורדתי את השוט בבת אחת. כל החדר הסתובב, התמונות על הקיר הותכו אחת לשנייה. הבר העגול סב על צירו. ברגע אחד הייתי קרובה ליונתן עד אין שיעור, וברגע אחר רחוקה ממנו לחלוטין. החדר כולו הסתובב, דומה כי הגבול הרגשי שחציתי הפך לגבול מעשי"

04/02/2013
דניאל דותן קבלו עדכונים מדניאל
  • RSS
» מתוך thinkstock

תקציר הפרקים הקודמים: מיכל, פיזיקאית נשואה פלוס 2, פוגשת במקרה את השחקן והתסריטאי הנשוי יונתן צוריאל, אחרי הצגה בה הוא מככב. אחרי שהיא פוגשת בו שוב, בטיסה לחופשה משפחתית באילת, הוא כבר לא יוצא לה מהראש, ופגישה נוספת במלון בו שניהם מתארחים נגמרת בנשיקה סוערת.

*

שבוע שלם ארוך ומוקצב מדקה לדקה, עבר.

הנשיקה המפתיעה ההיא שהרוותה בקלות כה רבה צימאון רב מלהכיל, חזרה ועלתה בי בכל רגע  פנוי. הצורך התגלה כאספירציה, שאיפה כמעט יומרנית. ניסיתי להתנער מזה, כמו ביתר ימי השבוע שחלף לו, כמו בכל עשרות הפעמים ביום שחשבתי עליו, כמו בכל רבע שעה שנסגרת. הפעם ידעתי, הכרוניקה של הכישלון מהבהבת, לא יכולתי לעצור עוד.  הלכתי לחפש את הטלפון הנייד שלי, ואת הפוסטר עליו הוא כתב את המספר וחייגתי במהירות אבל אז באותה מהירות גם ניתקתי, כי הבנתי שלא חשבתי בכלל מה להגיד ואיך בכלל להתחיל. עוד לא הספקתי לחשוב וכבר הנייד שלי צלצל והמספר של יונתן הופיע על הצג.

"היי" השבתי מנסה להסוות את הרעד בקול.

"היי חזרה" הוא נשמע מהסס, מנסה לפענח.

"זאת מיכל, מאילת" הסברתי.

לקח לו שניה להבין.

"היי" הוא נשמע צוהל "מיכל-מיקי, מה שלומך?".

"בסדר גמור", חייכתי "ואתה?"

"כמה טוב לשמוע ממך, אצלי בסדר גמור"

שתיקה.

"איך היה המשך החופשה?", הוא שואל.

"מצוין". הודיתי, האמת הרבה בזכותו.

"שמעי  אני יוצא הערב לנקות את הראש קצת בפאב מקומי, אולי תצטרפי?"

ובמקום לוותר כיוון  שזה לא מעשי להעלם מהבית בשישי בערב ואין הגיון בכך, אני משיבה מיד ב"בטח".

"איזה יופי, תשע בפאבריציו, תל אביב", הוא הכתיב לי את הדרך.

הדרך לשם הייתה מהירה וקולחת, שמתי מוסיקה ושרתי בקולי קולות, מתרגשת לפגוש אותו שוב. ניחשתי שפאבריציו הפאב האיטלקי שיונתן בחר, זה פאב של אומנים ושחקנים ולא טעיתי. תיכף זיהיתי את יאנה, הזמרת  המדוברת ביותר השנה שהצלחתה המסחררת ככל הנראה עלתה לה לראש, כיוון שהיא נראתה כאילו היא חיסלה כבר כמה בקבוקים מתחילת הערב, אחד מהם הוחזק בידה כעת בעודה מסתחררת ספק רוקדת ספק מאבדת שיווי משקל לרגעים לקצב המוסיקה האתנית. מכנסי הג'ינס ההדוקים שלה היו ארוכים כרגליה השדופות, הטוניקה שלבשה חשפה ממלוא שדיי הסיליקון והעיניים שלה דמעו מעשן. היו שם עוד כמה שחקנים מפורסמים יותר ופחות, הרגשתי נבוכה ותקפה אותי תחושת זרות, עד  שראיתי את יונתן. הוא ניגש לכניסה בטבעיות ואסף אותי לחיקו. התיישבנו על כורסה עגלגלה שעוצבה בסגנון איטלקי, משענת כבדה מעץ ישן ומלא, הפאב כולו היה מפואר וכבד, במרכזו עמד שטיח יקר ועתיק. על הבר היו תפריטים בכריכות אדומות ותמונות של נשים ערומות, זה היה מרגש ויצרי, לקחתי לו את היד ואחזתי בה בידי.

"אתה לא מפחד?" זה הדבר הראשון ששאלתי אותו

"מפחד?"

"כן בטח"

"ממה?"

"ממה?! מלהיתפס כמובן, ממה שקורה" נזהרתי מלהעביר מחשבה מרומזת את הסף.

"תראי" הוא אמר, "אפשר לחכות עד שנה הבאה ולהתפתל בזה עד צאת הנשמה". הוא בלע את הוויסקי שהזמין בטרם הגעתי בלגימה אחת והמשיך, "בסוף מישהו צריך להגיד את השם המפורש, או לעשות מהלך פיסי ברור שיבטל את הספק לצמיתות, רק ככה ניתן לקבל מושג לגביי הנכונות"

זאת הייתה תפישה מעניינת. גם בפיסיקה, בדומה למה שהוא אמר, יש ניסוי ששרדינגר ביצע במחשבתו בלבד במסגרתו חתול נמצא במצב אבסורדי, גם חי וגם מת בו זמנית בחדר סגור ורק מי שיפתח את הדלת יקבע את מצבו הסופי.

"אנחנו נקבע" אישרתי.

"איך?" הוא ניסה להבין.

"ככה" השבתי וחיבקתי אותו בפשטות ובמלוא כוונה.

"אני אוהב את קו המחשבה הזה", הוא חייך בעיניים סגולות והזמין לעצמו צ'ייסר נוסף.

"מה תשתי?"

"משהו קל, בריזר"

"לא מסכים, לכי על משהו חזק"

"אבל אני לגמרי אשתכר"

"מצוין, ככה תוכלי לשחרר"

הרים את ידו, וסימן למלצר להכין שוט נוסף.

"תעצמי את העיניים, תגידי מהר את הדבר הראשון שעולה לך לראש. מה יעשה אותך חופשיה?"

חושבת

"טוב לך?"

"אני מאושרת"

"ממה?"

ממה אני מאושרת? הילדות פורחות וגדלות, הבית בסדר גמור, הלימודים מעניינים. בעצם, שום דבר נוראי  לא קרה, אנחנו מתפרנסים יפה, יש לי חברים טובים ומשפחה אוהבת. שום  סיבה לא להיות מאושרת מספיק.אבל זה העניין, "המספיק" המספיק החסר הזה, חצי כוס הקפה הריקה, ודני שמגיש לי אותה באגביות כזו, כאילו זה מה שמגיע לי, זה מה שאמור לספק.

הורדתי את השוט בבת אחת. כל החדר הסתובב, התמונות על הקיר הותכו אחת לשנייה. הבר העגול סב על צירו. ברגע אחד הייתי קרובה ליונתן עד אין שיעור, וברגע אחר רחוקה ממנו לחלוטין. החדר כולו הסתובב, דומה כי הגבול הרגשי שחציתי הפך לגבול מעשי. עקפתי פס הפרדה לבן, מעשה בל יעשה. התבלבלתי. דמעות שטפו את פניי בזרימה זלגו לכוסית המשקה מרטיבות דפנותיה, חשתי את האיפור נמרח על פניי בשכבות. יונתן לא שאל מה קרה,  ולא התרגש מהבכי, הוא הגיש לי מפית נייר מהבר ומשך בכתפיו כמסופק.

"רעבה?, הוא שאל לאחר נרגעתי.

"מתה" חייכתי.

הזמנו פיצה מהתפריט הססגוני, השף האיטלקי הצעיר הכין אותה על המקום, מנפה את הקמח על שיש שחור מעבר לבר. בחנתי את הקמח הדק המשובח עובר דרך המסננת, סיננתי יחד אתו את רגשות האשמה. האיטלקי שלף מגש כסף עגול מהדק לתוכו את הבצק הדקיק, מרח מעליו רוטב סמיך ועשיר, גבינת פרמזן מפוררת ושלל ירקות צבעוניים מלמעלה. הריח שהגיע לנחירנו היה מופלא, נוכחותו של יונתן הטריפה אותי והמשקה ערפל את חושיי. הפיצה יצאה חמה ומזמינה מהתנור הרעב שנפתח אצלי היה חדש ובלתי מוכר, תאוותני ובלתי מתפשר. חיסלתי את הצ'ייסר בשתי לגימות ויונתן בלע בשקיקה את השלישי, דברנו, שתינו ונישקנו וגללנו עולם ומתחנו עליו יריעה ואף אחד לא ראה ואף אחד לא הרגיש והיינו רק הוא ואני. ויונתן  קם בבת אחת וסגר את הכל במילה "בואי ", פשוט בואי, ומבחינתי זה כבר לא היה משנה אם אנחנו הולכים לטייל בקיץ התל אביב שממתין לנו בחוץ או שאנחנו נוסעים לשדה התעופה לטיול בגרמניה, העיקר שנהיה ביחד כעת ושהערב הזה לא ייגמר. הדיכוטומיה בין ההיגיון לתאווה המתגבשת הכתה בעוצמתה, השעה הייתה כבר מאוחרת הייתי אמורה לשוב הביתה מזמן. יונתן הניח כמה שטרות על הבר, חילץ את עצמו באלגנטיות חתולית מהכיסא הגבוה והושיט לי יד בשנית. יצאנו החוצה ללילה קיצי ערפילי.

"אם זה בסדר מצידך", יונתן כחכח בגרונו,  "הייתי רוצה להזמין אותך אליי הביתה"

"אתה לבד?" תמהתי.

"כן, לתקופה הקרובה" הוא הסביר, "זוגתי נסעה להוריה לכמה ימים עם הילד"

ובניגוד לכל עקרונותיי וערכיי שנבנו בעשרות השנים הנהנתי בחיוב מתמסר ויצאנו החוצה.

>>  "תורת היחסים" הוא רומן מאת דניאל דותן, שפרקיו מתפרסמים כאן לראשונה מדי שבוע. לפרקים הקודמים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה