משאבי האנוש של הלב

התחלתה של עבודה חדשה גרמה לרביד גולדשטיין לחשוב על הדימיון בין עולם הקריירה לחיי האהבה: האם אנחנו נשארים יותר מדי זמן עם עבודות ובני זוג שלא טובים לנו?

30/01/2013
רביד גולדשטיין קבלו עדכונים מלילי
  • RSS
» הלב והמשרד, לא כל כך שונים זה מזה (צילום: thinkstock)

השבוע עזבתי עבודה שממש ממש אהבתי. טוב, אם להודות על האמת, אז בזמן האחרון, או ליתר דיוק בשנה האחרונה, הפסקתי ליהנות ממנה. אהבתי את החברים בבניין, אהבתי יותר את הבניין, הרבה בזכות האנשים שבו. אבל הג'וב הספציפי שלי, איך לומר, הפסיק לאתגר אותי. ובמהלך החודשים האחרונים, כבר התחלתי לפזול החוצה.

בהתחלה עוד ניסיתי לגוון מחלקות בתוך הבית, עברתי פעמיים במשאבי אנוש של החברה ואצל מנהל הארגון. רק בשביל לברר, אולי יש משהו אחר. נתקלתי במשיכות כתפיים, הרבה רצון טוב עם אפס הזדמנויות.

קיבלתי מספר הצעות בחוץ, אבל היה לי קל לסרב לכולן. זה נוח לדרוך במקום. הפחד הזה משתק. מה אם לא אהיה טובה? כאן אני כבר יודעת לבצע את הג'וב בהליכה מתוך שינה, עם עיניים וידיים קשורות מאחורי הגב. משתדלת להיות הכי טובה בה שאפשר.

מצד שני, מה אם יש משהו שם משהו אחר? הרפתקה עם אופק, קידום מקצועי, הזדמנויות אתגר ועניין?

זה הזכיר לי בן זוג שמאד פחדתי לעזוב. הייתי כבר רגילה אליו, ואף אחד לא באמת הבטיח לי שמשהו אחר, אולי אפילו טוב יותר, מחכה לי מעבר לפינה. וקר שם בחוץ. אז העדפתי להיאחז, במוכר הישן הטוב. למה אי אפשר לדלג ישר לטרנינג על הספה, לשלב הזה שמגיע אחרי שלושה חודשים? התחלות הן מעאפנות. הכל חדש: המגע, הנשיקה, הסקס, הרגלי ההיגיינה, התנוחה בשינה, הרגלי הסדר והניקיון, מדדי הג'נטלמניות והלארג'יות, אלמנט הכייפיות של הבחור החדש. ואנחנו טובות בהשוואות, לנצח אשווה את האחרון שהיה לי, לנוכחי.

בדיוק כמו זוגיות, זה לא קל לעזוב מקום עבודה אהוב. כזה שאתה רגיל אליו והוא אליך. כזה שכבר יצרת בו רשת חברתית שכולך תקווה שתמשיך ללוות אותך עוד הרבה זמן. כזו שמעבר לקולגות, מדובר באנשים מעולים ואיכותיים אחד אחד. אתה מתרגל. ופוחד.

אילצתי את עצמי לפתוח לינקדאין ופניתי לחברות כח אדם. נרשמתי לפורטל דרושים, עשיתי מנוי לאול ג'ובס. פרסמתי בחוגי בית ובאוזני כל מי שרק הסכים לשמוע, שיעבוד בשבילי, יפתח אוזניים ויתעניין, אולי גם יצליח למצוא לי עבודה. ואפשר לומר, שבחודש האחרון עסקתי בפרידות.

אבל היה לי עצוב. מאד. לשחרר. ולעזוב. ולא אשקר, שהלב שלי עדיין באיזשהו מקום נשאר שם. זה לא מובן מאליו שתהיה לעובד כזו הזדהות עם התאגיד. כאמור, מדובר בסופו של דבר, באנשים. זה לא היה לגמרי מבחירה, אבל היה בזה גם משהו שאילץ אותי להתבונן היטב במצב.

החבר שהתרגלתי אליו, נשאר במחשבותיי עוד תקופה ארוכה, כשליוו את ראשי כל הזמן הזה הרהורי כפירה ומספר לא מבוטל של כמעט-שיחה, כשהוא עדיין בספיד דיאל שלי והאצבע היתה קלה על הסלולר.

בכל זאת החלטתי להמשיך הלאה. באיזשהו שלב פשוט ויתרתי, בחרתי לשחרר ולהסתכל קדימה. ללא מורא, באופטימיות זהירה. קצת חוששת, מאד מתרגשת, לא ממש יודעת למה לצפות. החדש הזה מרתיע. אבא שלי יעץ לחשוב היטב לפני שאפעל בצעד פזיז. אני מצדי בחרתי שלא להישאר. לא מתוך כל הסיבות הלא נכונות. איך אנחנו יודעות כשהקשר מיצה את עצמו?

בסוף הצלחתי לקבל את המשרה שכל כך רציתי וקיוויתי. לא בתוך החברה, אלא בחוץ, בחברה מתחרה.

למה בדיוק את מתגעגעת?

ולמרות הכל, אחרי שעזבתי חשתי עצב, מהול בטיפונת בעתה. זה נראה לי מוזר. הרי במשך החודשים האחרונים עבדתי בלעזוב, בלחפש בית אחר. עם ג'וב מאתגר. ומעניין. וחדש. ומגניב יותר. כזה שטרם עשיתי ועדיין לא מיציתי. אז איך קרה, כשהדבר שכה ייחלתי לו סופסוף התממש עבורי, כל מה שחשתי היתה עצבות והתרפקות על העבר? איך יכול להיות, שגם עם בן זוג, כשהייתי משועממת הסתכלתי החוצה, וכשיצאתי לחופשי, שוב התגעגעתי?

אמנם התרגשתי, זה ברור, אבל לצד ההתרגשות והשמחה פתאום התחלתי גם קצת להתרפק על העבר. ונתקפתי עצב. התגעגעתי למקום. ושכחתי את כל היתר. התרפקתי על המסביב ושכחתי את המסביב. סברתי שבחיים לא יהיו לי כאלה חיי חברה ושלעולם לא אעבוד יותר עם אנשים שנחשבו בעיניי למיטב המוחות. המותג היה חלק ממני, וכמו ילדה נשאתי את שמו בגאווה. המקום הזה הגדיר אותי, וההזדהות עמו היתה מוחלטת. עשיתי אידיאליזציה לכל התקופה האחרונה.

כשחלקתי את התחושות הקשות עם חברתי הטובה נ', היא חדרה לעיניי ורק ביקשה: "אל תהיי כמו בני ישראל". כי בני ישראל, מסתבר (בטוח ידעתי פעם) היו עבדים במצרים; היה להם ממש רע, והם חיפשו כל דרך אפשרית להשתחרר. אבל כשמשה הוציא אותם לדרך מאד ארוכה שלקחה המון זמן, והיה מאד לא קל ולא פשוט בכל המדבר הזה, הם התבוננו לאחור בערגה ורק אמרו: "כמה טוב היה לנו במצרים. בשביל מה בכלל טרחנו לצאת".

ולצד הסיפור על בני ישראל, נ' הנפלאה שבה והזכירה לי את הבחור שעשה לה ממש רע כשהיתה צעירה מאוהבת ולא רואה בעיניים. היא היתה כמו שבויה בקסמיו והיתה עיוורת לכל המעבר. אפילו שהוא היה אטום ובלתי קשוב לצרכיה בעליל ורק התעלל בה רגשית. אבל כשסופסוף הואיל לשחרר אותה, והיא נפרדה ממנו ופנתה לדרכה, ראו זה פלא. כל מה שהצליחה לעלות בזיכרונותיה, היה רק  תמונות אידיליות של החיים לצדו, של זוגיות כייפית תומכת ובריאה.

אז החלטתי להקשיב לה. ולא להיות בני ישראל. כי כמו בני ישראל, גם אני הגעתי בסוף לארץ המובטחת. אמנם הרגל זה הרגל, והרבה פעמים יש לנו נטייה לעשות אידיאליזציה לדברים, להדחיק את הרע ולהציף רק את הטוב, או להסתכל אחורה בערגה. אבל זה לא באמת. כי אם נסתכל לרגע באמת אחורה, כשהיינו במצרים. זה לא היה כזה להיט.

>> לכל הטורים של רביד גולדשטיין




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה