"טוב הלב שגיליתי עושה לי חשק להמשיך לחיות"

קירה דורון, חולת סרטן השד, "חוגגת" 4 שנים למחלה, ומספרת על האנשים היקרים, בני המשפחה, החברים, העמותות והארגונים שעזרו לה להמשיך לתפקד, לחייך, לצחוק ולחיות

29/01/2013
קירה דורון קבלו עדכונים מקירה
  • RSS

כל אדם נתקל במשך החיים שלו במשברים, זה יכול להיות בעיה כספית, פיטורים מהעבודה, פרידה מבן זוג, אובדן של אדם יקר, מחלה אצלו או אצל קרוב שלו. ובמצבים כאלו, אנחנו מרגישים צורך להיתמך במישהו. במחלת הסרטן מערכת התמיכה חשובה מאוד בשביל ההחלמה והקרב במלחמה במחלה.

מערכת התמיכה מתחילה בבית: בבן/בת זוג אוהב שיכול להיות אוזן קשבת כשכואב בלב או להחזיק את השיער (אם עדיין לא נשר) כשהראש באסלה, להכין כוס תה כשחלשים, לעסות מעט את כפות הרגליים וכמובן להיות כהורה מלא לילדים, במידה שיש. תמיכת ההורים, גם לחולים מבוגרים, חשובה לא פחות, שכן הם אלו שגידלו אותנו, ותמיד נשאר הילדים שלהם. ולא סתם הגיעו למסקנה כבר זה זמן, אשר יש אדם חולה בבית – כל המשפחה חולה.

מתנחמת עם נשים שעוברות את מה שאני עוברת

מערכות תמיכה יכולה לבוא גם בצורה של חברים. חברים שלא קשורים למחלה, אשר יכול להיות כמשענת ואויר לנשימה מכל המאבק שהחולה מנהל בכל יום ביומו. וחברים שקשורים למחלה – כלומר, חברים שגם הם חולים. אומרים ש"צרת רבים נחמת טיפשים". ובכן, במקרה כזה אני לוקחת לעצמי את אשמת ה"טיפשה", אני מוצאת את עצמי מתנחמת בעוד נשים שעוברות את כל מה שאני עוברת, בין אם זה בקבוצות של נשים שנפגשות או שיחות נפש מול חולה.

בתי החולים, אף הם, מספקים מערכות תמיכה לחולים – עובדים סוציאלים, פסיכולוגים, רופאים ואפילו מזכירות. מצאתי, כי מי שלרוב הכי מקשיב ומגלה אמפתיה, הן אלו האחיות אשר נקרעות תחת עומס העבודה שלהן, אך בכל זאת הן מוצאות זמן ואהדה כלפיי וכלפי חולים אחרים.

אני עוד מעט חוגגת ארבע שנים לחיים עם המחלה. המחלה עצמה הייתה ועודנה משבר שאיתו אני חיה בכל יום ובכל רגע... בידיעה שהמשבר הזה לעולם לא יתוקן. ועם הסרטן החיים ממשיכים להתקיים כמו אצל כל אדם בישראל – עם הדאגות לפרנסה, לגידול הילדים, לזוגיות ולכל שאר הדברים החשובים והשוליים.

אבל איך עם כל הדאגות האלו ממשיכים להתקיים? לתפקד? לחיות? לחייך? לצחוק? ותמיד ששואלים אותי, כיצד אני מתעלה על כל הקושי?

החיוך של הילדים הוא קרן שמש ביום סגריר

המשפחה שלי היא בראש ובראשונה. החיוך של הילדים מזכיר לי קרן שמש ביום קריר, הצחוק המתגלגל שלהם כמו נגינה, חיבוק ונשיקה חמה מהם מקפיץ לי את האנרגיה כל פעם מחדש. מסרון עם מילות אהבה מהבעל, זר פרחים בלי שום סיבה, ולהתעורר בבוקר כשמולי הוא עומד עם מגש עמוס בארוחת בוקר מהסרטים.

טלפון דואג מההורים, גם אם זה סתם לשאול מה שלומי ואיך עבר עליי היום.

התקווה.

אני אדם רציונלי, אשר מבינה את השלכות המחלה ואת חוסר האפשרות להחלים ממנה. בתחילת דרכי עם הסרטן עוד האמנתי שיש לי כח לרפא את עצמי. היום אני מבינה כי כולנו בעצם נמצאים על זמן שאול, אך החכמה היא לא להמתין ליום מותנו, אלא פשוט לחיות את החיים עד שהיום הזה יגיע.

אני לא יכולה לקחת את האחריות על עצמי, מכיוון שעם כל שינוי לרעה במחלה אני מרגישה רגשות אשם על כך שלא עשיתי את המקסימום שיכולתי... אך מהו המקסימום? אז מה שנותר לי, הוא תקווה שיהיו לי הרבה ימים עם קרני שמש חמימים גם בימים קרים.

העמותות וארגונים שהיו שם בשבילי

אשקר אם אומר שאני מתמודדת עם הכל לבדי. מאז שחליתי גיליתי כמות מדהימה של אנשים עם רצון עז פשוט לעזור. אירגונים שלמים, אשר הרצון היחיד שלהם הוא לשמח, לעזור, להיות שם בשבילי ובשביל המשפחה שלי.

עזר מציון – מרכז אורנית: הבית השני שלנו.  כל המילים שאכתוב או אומר על המקום הזה יפחיתו מערכו... אני מרגישה שאהיה כפוית טובה אם לא אזכיר אותם ואדבר עליהם.

המקום מתפעל כבית מלון לחולים המתגוררים רחוק וזקוקים לטיפולים במרכז. מעולם לא השתמשנו בחדרים, אך במקום חוגים לי ולילדים, סדנאות, טיולים וימי כיף, אנשים עם לב זהב שמוכנים להקשיב, לטפל ולעזור בכל זמן, ארוחה חמה בכל יום והכל ללא עלות לחולים ולבני משפחתם. בנוסף, הם עוזרים גם בתחום הרפואי – מאגר מח עצם, מתן תרופות במידה וקופות החולים עושה בעיות לממן, שירותי אמבולנסים ועוד. מאז שחליתי במקום התיחסו אלינו כאל חלק מהמשפחה שלהם. חגגנו ימי הולדת, צחקו איתנו כשהיינו מאושרים ובכו איתנו כשהיה לנו רע.

בחודשים אלו "מרכז אורנית" מרחיבים את הפעילות שלהם ומקימים שטחים נוספים שיוכלו לעזור לעוד ועוד חולים.

אחת מתשע: העמותה מתעסקת עם חולות סרטן והמשפחות שלהן. במקום הן נותנות קבוצות תמיכה לחולות, לזוגות חולים ולילדים של החולות.בשנה האחרונה נעזרתי בשירות הפסיכולוגי שלהם בשביל בני הקטן. לאמא שלי, שגם היא מתמודדת עם סרטן השד, העמותה סיפקה עו"ד אשר עזרה לה בתביעה אשר קשורה למחלה.

המשאבים של "אחת מתשע" קטנים יחסית, אך בתוך העמותה עומדות נשים חזקות שחלקן אף התמודדו אישית עם מחלת הסרטן ונרתמות לעזרת הזולת. חלקן באופן המקצועי וחלקן מוצבות לחולה חדשה ועוזרות לה להתמודד עם המחלה והטיפולים.

מזון לחיים: מזה למעלה משנה, מיד אחרי תום הלימודים, ילדיי מקבלים ארוחה חמה. מהטיפולים לפעמים ריח האוכל עושה עוד יותר בחילות ולא הייתה לי אפשרות להתקרב למטבח או בימים שהגב כואב והראש לוחץ ואינני יכולה לבשל, אני יודעת שאני יכולה להיות רגועה כי ילדיי שבעים.

גמאני חליתי בסרטן השד: קבוצה קטנה שהתחילה בפייסבוק על ידי אישה חולה, אשר כל מה שרצתה, זה למצוא מישהי לדבר איתה, מישהי שעוברת את מה שהיא עוברת. הקבוצה מאז גדלה ומונה, נכון לשורות אלו, קרוב לאלף נשים שהדבר המשותף ביניהן הוא המחלה. ועל אף שהיא התחילה בפייסבוק, בצורה וירטואלית, היום מתנהלים מפגשים בכל רחבי הארץ וגם מחוצה.

עמותות וקבוצות נוספות אימצו אותנו אל חיק משפחתם: המעגל של ג'רמי, גדולים מהחיים, עזרה למרפא, להושיט-יד, חיים וסליחה ע-נ-ק-י-ת אם לא הזכרתי פה מישהו. כי כולם, כולם עזרו לנו מאוד.

לפני יומיים מצאתי את עצמי מתווכחת עם אישה על עיניין תרומות... לא, אני לא מבקשת מאף אחד לפתוח את הארנק ולתרום (כמובן שאשמח אם יתרמו). אך בתור "המקבלת" חשוב לי שאנשים יבינו עד כמה זה מציל חיים ומביא תקווה. שום דבר מסביבי לא מובן מאליו. אף אחד לא חייב לי שום דבר. ואלפי תודות לא יחיזרו את החוב שלי לכל אותם אנשים – המשפחה, החברים, העמותות. וכשמבינים את זה, מבינים עד כמה האהבה חזקה מהכל. כולל מהמחלה. כשמבינים כמה טוב-לב יש בעולם שלנו... זה עושה רק חשק להמשיך לחיות ולקוות לטוב.

*מוקדש בגעגועים לנועה סלע ז"ל.

————————————————————————————————-

פוסטים נוספים של קירה דורון




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה