נשים חדשות, עולם ישן

"מתי יקומו סוף סוף הפוליטיקאיות שלנו, ירקעו ברגלן, ידפקו על השולחן, ויודיעו לגרינברגים ולפינקלשטיים שלהן שעם כל הכבוד לערכים הישנים, אנחנו חייבות להגיד את האמת שלנו, אנחנו מוכרחות לפנות לנשים?", ערב עליית הסדרה החדשה שלו, "על צד שמאל", היוצר רון כחלילי קובע כי אין פמיניזם במערכת הבחירות

13/01/2013
רון כחלילי קבלו עדכונים מרון
  • RSS
» רון כחלילי בעת צילומי הסדרה, "על צד שמאל"

לכאורה, ימות המשיח כבר כאן. בראש כל רשימות "השמאל" הציוניות עומדות נשים: העבודה בראשות שלי יחימוביץ', התנועה בראשות ציפי לבני ומרצ בראשות זהבה גלאון. אפילו גולדה לא חלמה על אמנציפציה שכזאת. אבל השמחה, לצערי, נעצרת כאן. מפני שכשבודקים את מהלכי המפלגות הללו לאורך החודשים האחרונים מגלים שאין בינן לבין זכויות נשים או העצמה נשית ולא כלום.

ונתחיל דווקא מהפמיניסטית המוצהרת, יחימוביץ'. לאורך שנים, בעיקר במסגרת תפקידה הקודם כעיתונאית לוחמת, הצטיינה יחימוביץ' בקידום ובהעצמת נשים. היא קצפה וביקרה ונזפה ולא חששה לרגע מלהצטייר כברקודה זוללת-גברים. להיפך, זה היה סימן ההיכר הבולט שלה (עוד לפני שגילתה את הסוציאליזם, זכויות העובדים והפערים החברתיים). והנה עכשיו, כשהיא בראש, שום דבר, דממה אלחוטית, אפס אמירות. להוציא את נוכחותה הקשה, הלא נחמדה, העניינית-להחריד, שיכולה להתפרש, בעיקר על ידי גברים ונשים שוביניסטיים כפמיניזם צרוף, אין ולו קמצוץ ממשנתה הקודמת, המהותית אם תרצו.

ונעבור לציפי לבני שלמיטב זכרוני יצאה מהארון המגדרי רק בעת ההתמודדות שלה על ראשות הממשלה מטעם קדימה. שם, אחרי שנים של התרועעות בעולם גברי למהדרין (שירותי הביטחון, למשל), כמו גם התנהלות לא-נשית בעליל (קשיחות יתר, שפה קצרה, ענייניות-יתרה, הזנחה פיזית וכו'), גילתה לבני – גם בעקבות לחץ מסיבי של הארגונים הפמיניסטים – את הכוח הנשי והחלה לפנות אליו במובהק, מה שהביא לה, לדעת לא מעט מומחים, את מספר המנדטים הגדול ביותר בכנסת היוצאת. במילים אחרות: לבני היא פמיניסטית-על-תנאי, למרות שגם היא מגלמת – בהפוך על הפוך – את הכוח הנשי.

ונקנח בזהבה גלאון, יושבת ראש מרצ, שאמנם מביאה את הדיבור הפמיניסטי, ללא כחל וסרק, גם כשזה לא אופייני או לא משתלם אלקטוראלית, אך משום מה (שפתה הרכה, התספורות המוקפדות וכו') עדיין נתפסת, בטח בעידן התקשורת הדיגיטלית, כרכה, כלא-חזקה מספיק ובוודאי שלא כפמיניסטית שהיא בראש-ובראשונה – אסרטיבית (וסליחה על הקלישאה).

שלושתן, כאמור, נשים. שלושתן עומדות בראש מפלגות המוגדרות כשמאל, כמרכז-שמאל, או כהשד יודע מה, ושלושתן נמנעות הפעם – כמעט במופגן, כמעט להכעיס – מכל מסר נשי-פמיניסטי מובהק. ככה זה אולי כשהאווירה היא ימנית, מתלהמת, ביטחונית, או אפילו כלכלית-חברתית (עם דגש על וועדי עובדים גדולים וחזקים-מדי, שלא לומר – גבריים במהותם).

האם הן צודקות, או יותר נכון לשאול, האם הסטנלי גרינברגים והארתור פינקלשטיינים שלהן צודקים? האם מושכי החוטים מהמרים הפעם על הסוס הנכון, אחרי שסירסו כל מסר-קצה אפשרי (יחימוביץ' מנועה לדבר על המדיני, לבני מנועה מלדבר על הכלכלי וגלאון מנועה מלדבר... על מה בעצם היא מדברת?)? לא בטוח. סביר להניח שלו הייתה קמה אישה אחת מביניהן, אפילו עכשיו, ימים ספורים לפני ההכרעה הגורלית, ופונה במופגן לקהל הנשי, המודע והלא-מודע, ואולי אפילו מציעה הצעה אטרקטיבית כלשהי, הצעת חוק עמומה שתקל או תעזור לנשים באשר הן, היא הייתה גורפת לא מעט קולות ומשחזרת את ההישג הפמיניסטי הבולט של הבחירות הקודמות. אבל לא, הן לא יעשו את זה. הן לא תעזנה לעשות את זה. הגרינברגים והפינקלשטיינים ישחטו אותן. בעצם לא, פינקלשטיין (האמיתי, לא המטפורי), שאחראי, כידוע, על הקמפיין של הליכוד ביתנו, פרסם לאחרונה מודעה התוקפת את בנט ומפלגתו דווקא בשל יחסם לנשים. כלומר, אפילו שם, במפלגת הימין המובהקת, ישראל ביתנו, מבינים את כוח הפנייה לנשים, מכירים בכוחן ופונים אליהן ללא חשש. מה ששלושת הגראציות לא עושות כלל וכלל.

שלי יחימוביץ'. צילום: יח"צ

וזה מוזר, תודו. לכאורה, יש כאן שעת-כושר מצוינת, שספק אם תחזור על עצמה בקרוב. שלוש נשים, שלוש מפלגות המזוהות כשמאל (למרות ההכחשות של יחימוביץ'), שיכלו – בקלות רבה – לשלב ידיים, לפחות בעניין הזה, הפעוט לכאורה, הטבעי כל כך למחנה שאליו הן משתייכות, מבחירה או מכורח, ולגונן אחת על השנייה מול הבליסטראות הצפויות של הימין והחרדים, או אל מול מגלגלי העיניים השוביניסטיים מהשמאל, מרכז-שמאל, או איך שלא קוראים לזה עכשיו. במקום לנצל את שעת הכושר הנדירה הזאת, כאמור, ולצאת במסר מהפכני או אפילו חנפני, אנו שוב נידונים לשמוע את המסרים העמומים או השדופים מרוב שימוש של העולם הגברי הישן: סדר עדיפויות, שלום-לא-שלום, מהיכן מקצצים וחרם בינלאומי (ומזל שהאיום הגרעיני האיראני ירד מסדר היום, אחרת בכלל היינו טובעים בים השיבולים הזקופות).

והשאלה הנשאלת היא: עד מתי? עד מתי ייכנעו הנשים בישראל לסדר היום הגברי, ויפנימו, מבלי דעת לעיתים, את הנושאים החשובים בעיניו, או חמור יותר, את ערכיו? מתי יקומו סוף-סוף הפוליטיקאיות שלנו, ירקעו ברגלן, ידפקו על השולחן, ויודיעו לגרינברגים ולפינקלשטיים שלהן שעם כל הכבוד לערכים הישנים ולמיקסום הכוח הפוטנציאלי – אנחנו חייבות להגיד את האמת שלנו, יהיה המחיר אשר יהיה; אנחנו מוכרחות לפנות לנשים, לא רק כי אנחנו נשים, אלא מפני שזה לא תקין פוליטית ומוסרית להתעלם מהן, כך בבוטות, כמו במערכת הבחירות הנוכחית? בבחירות האלה זה כנראה כבר לא יקרה. ואולי זה לא יקרה כל זמן שהשמאל כל כך מוחלש ומצומק, שכל "טעות" זעירה קובעת בעצם אם הוא יהיה בקואליציה או לא (מתי הישיבה באופוזיציה הפכה לקללה, לשכחה אפשרית ולביטול עצמי?), וכל זמן שהוא יברח מהגדרתו הבסיסית (שפעם הייתה שמאל והיום היא מרכז-שמאל ואלוהים יודע מה היא תהיה בבחירות הבאות), נשים ימשיכו לחכות לגואלת הבאה, שבוודאי תהיה בכלל גבר. לכו תדעו. ההיסטוריה הרי תמיד מתעתעת.

>> רון כחלילי הוא יוצר הסדרה הדוקומנטרית על תולדות השמאל הישראלי – "על צד שמאל" – שתשודר, החל מיום א', 13.1.13, בשעה 22:00, בערוץ 8 של הוט.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה