אהבה או יצירה?

לראשונה בחייה, נולי עומר מרגישה לא מוכשרת, והיא חושדת שזה קשור לרומן הפסיכאדלי של החודש האחרון. האם זה עומד לאשר את החשש הגדול ביותר שלה לגבי אהבה ויצירה?

09/01/2013
נולי עומר קבלו עדכונים מנולי
  • RSS
» לציורים אין קשר לכותבת המוכשרת (צילום: thinkstock)

השבוע מלאו לי 53. כן, אני חיה כבר הרבה מאד שנים, ומה שעובר עלי עכשיו זה משהו מוזר מאד, הלך רוח שמעולם לא חוויתי על בשרי הנא.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני עושה משהו: או מציירת, או מנגנת, או כותבת, או משחקת (כשהייתי קטנה המשחק בא לידי ביטוי בחיקויים של חברים של הורי וקרובי משפחה. עשיתי זאת כמובן כדי לקבל צומי).

מאז, ואני מדברת על גיל 3, 4 בערך, לא היה יום אחד, (אחד!) בו לא נרשמה עשייה לקידום יצירה כלשהי. זה אולי משוגע וספרטני ולא ממש אנושי אבל ככה זה. תמיד אני מחכה לרגע בו נוצר בי קליק. הקליק הוא החיבור האמיתי שלי למה שאני עושה.  הרגע בו אני נדלקת ונכנסת לאובססיה לשיפור: עידון, גיסוי,  שכתוב, עיבוד, תיקון, מחיקה,  שינוי, הוספה והורדה.

כך בכל תחום.

וכבר חודש שאני לא מצליחה ליצור. הייתי בביקור אצל בתיה לביא ווינשל המקסימה, בעלת הגלריה 'ארסוף', שם הייתה לי תערוכה לא מזמן. היא אישה עם ראש מעולה והיא נתנה לי רעיון כביר ליצירה חדשה. אני מתלהבת, רצה לקנות בדים וצבעים,  מתיישבת להתחיל, מציירת  משהו, ממשיכה, כך כמה שעות, מביטה ב"יצירה" ויודעת: הרי לנו ציור של ילדה בת 16 מחוג לציור במתנ"ס קריית טמבל. או קי, לא נורא, אני אומרת לעצמי, נתחיל מחדש. מעלה רעיון לציור חדש, מתארגנת לי בכיף ולאחר מספר שעות  מתגלה לעיני הטרוטות ציור  אינפנטילי המעלה שאלות קשות אם לא מדובר באדם הלוקה בפיגור שכלי.

מציעים לי ליצור סדרת אינטרנט קומית. הם יפיקו. כל מה שעלי לעשות: ליצור את הפורמט ולכתוב טקסט.

כל כך שמחתי להצעה שכשיצאתי הדלקתי לי סיגריה ומשום מה זרקתי אותה בוערת ישר לתוך התיק שלי. העוברים והשבים ראו אישה היסטרית משהו רוכנת מעל מדרכה עליה מונחים המומים כל הדברים שהתארחו בנחת וללא דאגות אצלה בתוך התיק, ולא שיערו שיוצגו לראווה באור יום לפני כל.

התיישבתי לכתוב ונדמה היה לי שעליתי על רעיון נהדר. מרוב התלהבות מהרעיון הדגול ומהכתיבה השנונה, מיד שלחתי במייל את הקובץ הגאוני למפיקים, שבתשובה רמזו לי בעדינות שהם מחכים בסבלנות לסקיצה הבאה.

כך יום אחר יום, חודש. כתבתי סקיצות, כל אחת יותר טמטומית מקודמתה.

אני מקטרת לאחותי: "מה קורה לי. אני זוכרת שאם היה משהו שההורים החזיקו ממני זה העובדה שאני מוכשרת. איפה זה? לאן זה ברח?"

ואחותי עונה לי: "כמה זמן זה?"

אני: "חודש"

והיא: "כמה זמן את ברומן הפסיכודאלי שלך?"

אני: "חודש"

והיא: "נו, מה את מתפלאת"

המממ??? מה? מה הקשר? זה רק צירוף מקרים. העיתוי, מה, זה ייתכן? שבגלל ש - איך נאמר, יש לי קראשנדו על מישהו, כן, אולי אני אפילו מאוהבת בו, או קי, בגלל זה אני נהיית יצור דביל נטול אונה?

ואני נזכרת למרבה הזוועה  שהיצירה המוצלחת היחידה שכן הצלחתי בתכנון יישום וביצוע היא עוגת אגסים. לא יכול להיות! מה, ככה זה עובד? לא! מה, רגש רומנטי /מיני אוכל אצלי כל חלקה טובה של יצירתיות? ואני רואה את עצמי עטויה בחיוך אווילי עם מבט מזוגג בעיניים, מוותרת מבלי משים על כל מה שאני עושה מאז ומתמיד. איזה עקרת בית משעממתחת שהזוהר חוזר לעיניה רק בראותה את בן זוגה.

אז טוב, במקרה שלי, לא מדובר בבן זוג, כי הבן אדם לא נמצא לידי. הוא חי בכלל בחו"ל ואין לדעת ולגעת מה יהיה, אז יופי (יופי?) נורא מרגיע. תמונת  החיים המשותפים בבית עוגת האגסים מתפוגגת נוכח הנסיבות, אבל עדיין, מה, בגלל שלבי עסוק כרגע בשיחות קודמות אין לי אפשרות ליצור משהו אחר שלא קשור בקראשנדו?

אבל אלו העובדות: החודש נפתחו חלונות חדרי לבי  ובו זמנית נסגרו חלונות היצירתיות במוחי.

אני לא מוותרת בשום פנים ואופן, אתחיל מחדש. הנה הצבעים, הבד, אצייר עכשיו משהו חדש, מתוחכם ומקורי, משהו בוגר, אחר ובשל.

אחרי כמה שעות:

לב. ציירתי לב. אכן מקורי ומהמם.

אמאל'ה!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך