ברוכה הבאה 2013, חיכינו לך

"שלום לך, 2012, שלום ולא להתראות. יהיה נחמד להתרחק ממך, מאווירת המלחמות. יהיה נחמד לזכור שחשוב יותר להתעמק בדרך, באנשים שאיתם אנחנו הולכים, בסדרי העדיפויות האמיתיים, האנושיים"

01/01/2013
לילך סיגן קבלו עדכונים מלילך
  • RSS

בתחילת 2012 החיים שלי היו לגמרי תקועים.

שנתיים לפני כן היתה לי תאונה. כמעט מתתי, לקח לי המון זמן להתאושש מהתקרית. לפני כן הייתי על הכביש המהיר של החיים, ופתאום, סטיתי הצידה. הכל נעצר. במשך המון זמן ניסיתי לחזור לאוטוסטראדה, ואיכשהו, זה פשוט לא הצליח לי. היו כל כל הרבה דברים שניסיתי, שהתחלתי, שלא הצלחתי להגשים. אפילו את הספר החדש שהתחלתי לכתוב לא הצלחתי להעלות על הפסים הנכונים.

באיזשהו שלב החלטתי לחתוך - לעשות משהו שאף פעם לא היה לי זמן (או אומץ) לעשות. ארזתי תיק עם דברים בסיסיים, ונסעתי לבד לנפאל, לטפס קצת על הרים.

פגשתי שם נזיר אחד, שהסלולרי שלו צלצל כל הזמן מתחת לגלימת הארגמן. מיד הבנתי שהוא נזיר כלבבי, והוא, המסכן, לקח על עצמו את האתגר ללמד אותי איך לעשות מדיטציה ו"להתחבר לעצמי". צחקנו הרבה, דיברנו, הרגשתי חופשיה לספר לו סודות, כי למי הוא כבר יכול להגיד? הוא אמר שהסבל האנושי טמון בעובדה שבני האדם כל הזמן משתוקקים. ההשתוקקות, מסתבר, היא משהו שלא נגמר לעולם. אנחנו כל הזמן רוצים להשיג דברים, כל הזמן נלחמים. אבל המלחמה הזאת גם יכולה להרעיל. מתישהו מתעוורים, רואים רק את המטרה הנכספת, ולא שמים לב שמסביב יש עוד המון פרטים. עזוב רגע את ההשתוקקות, אתה חושב שיש לי סיכוי להיות אי פעם מאושרת? שאלתי אותו. את כבר מאושרת, הוא אמר. את מחזיקה את פרח הלוטוס בידך, אבל מסביב יש סבך כל כך גדול, שאת פשוט לא רואה אותו. טוב, נו. נזירים, אתם יודעים.
המשכתי לטפס על ההרים. הלכתי המון, נשמתי את הנופים המרהיבים, ראיתי איך אנשים אחרים חיים. הרגשתי נהדר, ריחפתי ממש, אבל בדרך חזרה חשתי דכדוך מסוים. יצאתי עם שאלה מה לא בסדר בחיי, ולא חזרתי עם תשובה ברורה. בטיסה הביתה היה חושך ומסביבי נחרו כל מני גברים זרים. לא יכולתי להירדם, אבל פתאום, דווקא שם, הבנתי. התמכרתי לדרך חיים מסוימת - אני עושה מעשים, מצפה לתוצאות מידיות, ואם הן לא מתרחשות, אני מתמלאת בכעסים.

2012 היתה שנה שבה עצרתי מהמירוץ הרגיל. עבדתי בעיקר מהבית, כתבתי ממש הרבה. בין הפסקאות, המחיקות, הרווחים בין המילים, החנייה הזאת איפשרה לי לראות דברים אחרים.

כל חיי רציתי להתקדם, לעמוד בדדליינים שהצבתי לעצמי, אבל לא היתה לי סבלנות לתהליכים שהם קצת יותר ארוכים. במקום ללכת את הדרך, הייתי עסוקה בלחשוב איך מקצרים את השבילים. כשדברים לא הצליחו בדיוק כמו שרציתי, התמלאתי בכעסים. אפשר אפילו לומר שהתמכרתי לרגשות השליליים.

לכאורה - החיים שלי עדיין תקועים. הספר לא גמור, יש הרבה קצוות פרומים, ובכל זאת, למדתי שיש גבול לקצב שבו אפשר לזרז דברים. שיש מטרות שאם מגיעים אליהן מהר מדי, מגיעים אליהן לא מוכנים. למדתי גם שיכול להיות סיפוק נורא גדול מהעובדה שיש לי את היכולת לתמוך באנשים אחרים. פשוט כעסתי הרבה פחות בשנה האחרונה, וזה נורא מוזר, כי בכלל לא התכוונתי, אבל זה בכל זאת מה שקרה. אני עוד לא יודעת מתי אשוב למירוץ, אבל אני כבר יודעת שכשאחזור, זה לא יהיה אותו הדבר.
אז שלום לך, 2012, שלום ולא להתראות. יהיה נחמד להתרחק ממך, מאווירת המלחמות. יהיה נחמד לזכור שחשוב יותר להתעמק בדרך, באנשים שאיתם אנחנו הולכים, בסדרי העדיפויות האמיתיים, האנושיים. עכשיו אנחנו עומדים בפני תחילתו של עולם חדש, המון שיטות ישנות קורסות, הן התגלו ככאלה שכבר אינן מתאימות. המשברים שהעולם עובר הם גם סוג של עצירה, של חשיבה מחדש, והתחלה של דרך יותר טובה. בסופו של דבר, עם הזמן, זה רק יהפוך את ההישגים של כולנו ליותר עמוקים ומשמעותיים.

2012 היתה שנה של הרג, חרחור, תוקפנות והלך רוח ממש לא מוצלח. ברוכה הבאה, 2013, ממש חיכינו לך.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה