להרגיש כאב

במקום לברוח למחשב או למוסיקה טובה, או סתם לספר לעצמי שלא קרה כלום - ב-2013 אני רוצה להפסיק עם האסקפיזם, להרשות לעצמי להרגיש ואפילו לבכות

30/12/2012
מיכל מנדלביץ קבלו עדכונים ממיכל
  • RSS
» פחות אסקפיזם ב-2013. מנדלביץ'

אז איך התמודדתם עם הכאב שלכם הבוקר? התעלמתם ממנו? כן, כך חשבתי.

יש לי רשימה ארוכה של החלטות יומרניות לשנה החדשה. בין השאר, לאמץ חשיבה לטווח הרחוק, להפסיק לדחות דברים לדקה התשעים, לטפל בפחדים שמונעים ממני זוגיות, לבנות את העסק שלי כמו שצריך, לחזור לנהוג ולמצוא זמן לקרוא ספרים (בהצלחה עם זה!) אבל מבחינתי, אני מוכנה לוותר על המימוש של כולן, אם רק אצליח השנה לגעת במה שכואב לי ולהיות שם ליותר מרגע. לתת לפצעים שלי לשתות קצת דם ולשרוף, ולא ישר להדביק עליהם איזה פלסטר עלוב ולהפטיר לעצמי שזה קטן עליי ולא מזיז לי בכלל.

לא תמיד הייתי כזאת. פעם לאבא שלי היה משפט קבוע – 'רק אל תתרסקי לי, מיכלי' ולא בכדי. הזלתי הרבה דמעות עמוק לתוך שנות העשרים שלי, לקחתי ללב כמעט כל דבר שאמרו לי. לא משנה כמה חסר חשיבות היה, הברז שלי היה נפתח ללא הרף ולא הצלחתי לשלוט בו גם במקומות עבודה, וגם מול אנשים שרציתי להיות בפאסון וקור רוח מולם. שנאתי את התכונה הזאת שלי וקנאתי באנשים שלוקחים הכל בפרופורציות, מתנהלים להם בחיים בשקט יחסי ויש להם איזה חיספוס מובנה, איזה אפידרמיס נוסף שאני נולדתי בלעדיו.

הנורמה היא לחשוף רגש רק בחדרי חדרים. היומיום האינטנסיבי שלנו מאופיין בקהות רגשית. כששואלים אותך 'מה נשמע?' את מצופה לתת איזה בסדר גנרי, אפ'חד לא רוצה לשמוע התלהבות מרוגשת או עצב דוקר (חוץ אולי מקומץ אנשים שממש קרוב אלייך). ואם את בוכה, אז ישר שואלים אותך בדאגה 'מה קרה??' 'הכל בסדר?!'

נותרתי רגישה מאד בגרעין שלי אבל הכוויות לימדו אותי להיות חזקה יותר מול המציאות, לגשת ישר לפיתרון ההגיוני, ולא לשקוע בכאב. לעבור הלאה, להתרכז בסיבות לשמוח.

עד כאן נשמע מועיל ובריא נפשית , לא ככה?

רק שיחד עם ההתמודדות הפרקטית הזאת מגיעה תופעת לוואי: רצון עז לברוח. רצון עז למלא את הריק.

אני מדברת למשל על לברוח למחשב, לשטויות שממלאות את המוח, לאובססיות קטנות, רק כדי להמנע ממה שבאמת בוער. משיכה לתפל כדי להרגיע את עצמי מהעיקר 'עיקר, מה הסיפור שלך?, תפסיק כבר לעשות קולות ופרצופים של חשובי כזה, אתה מלחיץ, נו!'

הדיסטנס הזה בין החלק באישיות שרוצה לעשות דברים ולהגשים, לבין החלק הזה שמגחך עליו מהצד ואומר 'למה להסתבך ולהתמקד במה שקשה, כשאפשר פשוט לברוח לאנשהו?'

השנה אני מנסה פחות אסקפיזם.

(מצד שני זאת ישראל, איך תוכל לא להיות אסקפיסט כאן באיזושהי מידה לפחות?!)

זה קורה לי למשל כשאני מתאהבת. אני מנסה לבלום את המכבש הבלתי נתפס הזה שמאיים לטרוף אותי. כל המערכות בגוף שלי מודיעות לי שהתפקוד שלי מתערער ואני כמו גנרל שמנסה להשתלט על מערכה אבודה מראש. כבר למדתי להרגיע את עצמי, להכין את הקרקע למפלה אפשרית, לא נלהבת מדי, לא בוערת מדי.

אם קשר נקטע, אני אומרת לעצמי שזה פשוט לא התאים ולא נורא, ולא צריך לחשוב על זה יותר מדי.

בכלל, אם משהו לא עובד לי או שאני נפגעת ממישהו, אני מפצה את עצמי ונותנת הסבר ממש משכנע ללמה זה קרה. בונה לעצמי תסריט עם הפי אנד שהפאנצ'ליין שלו הוא שזה בסה"כ קרה כדי לתת לי הזדמנות מדוייקת וטובה יותר. זאת אמנם טקטיקה שמאפשרת לי לשמור על אופטימיות יחסית אבל בעודי מביטה על ההתרחשויות בחיי בשנים האחרונות, אני מבחינה בכך שאני כבר לא בוכה כמעט מכלום, ושדברים שפעם נגעו והשפיעו וכאבו חולפים לידי, אבל במקביל אני בורחת הרבה יותר וגם נמנעת מדברים שקשים לי. נמנעת משיחות נוקבות עם בני משפחה, עוטפת את עצמי באינספור נשים בחיי אבל נמנעת מחברות עם גברים. בורחת לניוזפיד כלשהו, בורחת למוסיקה טובה, ובעיקר לא משאירה לי אף רגע מת. רגע של שום דבר, רגע לעכל את מה שעבר עליי עד הסוף בלי להגיב.

זה בדיוק כמו שחברה מספרת לך קושי שלה, האינסטינקט ישר לספק לה פיתרון הוא מוטעה. התגובה שתתן לה להרגיש הכי טוב היא הקשבה כזאת אקטיבית, שתנסי להכנס לנעליה באותו רגע, תחווי איתה את הקושי שלה. השלב של הפתרונות יכול לבוא רק אחר כך.

השנה אני רוצה להתנהג ככה גם כלפיי עצמי; לא ישר לספק פיתרון רציונלי שמגובה בדיאגרמה ומפורט בעמודות אקסל אלא לתת לבכי לעלות לי בגרון בלי לדפוק חשבון למה מקובל ומה נכון לעשות.

מאחלת לכם כזה גם השנה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה