להשקיע יותר בחברות שלי

חברות טובות לא נמדדות בוותק, חברות טובות הן כאלה שאחרי מפגש איתן אני מרגישה מלאה בכוח טוב. הן מחברות אותי ללב, וישר לאמת ולכן הן יקרות מפז, וב-2013 אשתדל לא לשכוח את זה

30/12/2012
מיה גרינברג קבלו עדכונים ממיה
  • RSS
» מה אנחנו צריכים? אנשים (צילום: thinkstock)

כמה ימים לפני סוף השנה האזרחית הבאה עלינו עם איחולי אפוקליפסה, אני מקבלת מחברה שעברה מישראל להיות שכנתי בארה"ב, הזמנה לארוחת בוקר מפנקת. הייתי במצב רוח משתבלל במיוחד, וחשתי שאני עלולה לחרב את החברות שלנו ולכן דחיתי את ההזמנה. אחרי שעה של חשבון נפש על כמה יכול להיות שכדאי להתעלות, חזרתי בי מהדחייה והזמנתי את עצמי לארוחת סוף השנה שלי.

היא פותחת לי את הדלת, ואני מחייכת אליה ומתנצלת מראש על המצב המעט מרוסק שלי ומכינה אותה שאני לא צפויה. בחוץ היה קר, וכנראה בגלל מצבי אפילו יותר. אבל הבית שלה חם, והחיבוק שלה מאשר שהמצב שלי מעורר הזדהות ואפילו מאוד וולקם. אני מתיישבת אצלה במטבח רחב הידיים הצופה לגינה יפיפייה, חופנת את כוס הקפה המפולטר עם הקרים, ומרגישה שמשהו מתחיל להשתנות בתוכי.

כרגיל אנחנו מדברות אסוציטיבית על הכל. הולכות לעבר, קופצות לעתיד, מדברות על המוות, מצטטות את המתים. מזילות דמעה, צוחקות, נעות במטבח כעל במה, כשיד נעלמה מושכת בחוטים, הרי רק אלוהים נוכח בשיחות נשים. וכל המצב המסתגר שלי עם התריסים המאפילים מתחיל להסדק. הלב נפתח, הכל נשפך. שתינו נוסקות למקום חדש, נטענות בכוחות. אין אישה שיכולה להוציא את עצמה מבית האסורים שלה, רק חברה טובה יכולה.

את ההרגשה של אחרי המפגש אני מכירה, כל פגישה עם חברה טובה משאירה אותו אפקט עלי, אני מלאה בכוח. כל מה שהסתכלתי עליו סביבי נראה לי מושלם. למרות שהיה קפוא בחוץ הרגשתי איך יש באוויר משהו סמיך וחם שמחבר לי את כל הדברים לתמונה אחת מושלמת. שהכל טוב. הכל קל ואפשרי. שאני יכולה לנשום פתאום. הרגשתי שאני אוהבת כל דבר. רציתי להחיות כל מה שסביבי, ולעשות טוב לכל הנקרה בדרכי. ככה כל פגישה עם חברה ממלאת אותי באהבה, מוציאה אותי מעצמי. אז למה אני שוכחת כל פעם?

חוקרת אחת סיפרה (ואני שמעתי מחברה) שכששאלו סטודנטים על שאיפות לעתיד, הם דברו על קריירה מכובדת, על כסף, אך כששאלו אותם על רגע משמעותי שקרה להם בחודש האחרון, הם תמיד ציינו אירוע או רגע שהיה להם עם אנשים. איכשהו אנחנו יודעים בתוך תוכנו מה יעשה אותנו מאושרים, אבל כל מה שמציגים ומחנכים אותנו אליו מפריע לנו לממש את זה.

ואז חשבתי על הבת שלי ועל כל הילדים בכל הזמנים. ואיך שהכי חשוב ונחשב היה להורינו ולנו למהר שהילדים ידעו להתאים נכון צבעים, לספור עד עשר, ולקרוא ולכתוב. ואיכשהו נעדיף בדרך כלל שהם יקבלו ציון טוב, יותר מאשר שגילו יחס אמפתי לאדם במצוקה. וקרוב לודאי שנשבח אותם על אותה הצלחה בלימודים יותר מאשר נשבח אותם על יחס מתחשב לחברים בבית הספר או על שמצאו דרך לשחק ביחד ולא אחד נגד השני עם אותם חברים או עם האחים שלהם. חלקנו אף קונים מתנה על תעודה טובה, אבל לא קונים מתנה על שהם פשוט משקיעים בחברים שלהם או באנשים בסביבה.

תמיד ידעתי שהחברות הן כוח טוב בחיים שלי, אלא שהשנה הבנתי לאחר מסה קריטית של מקרים, שצינור הקשר איתן הוא כמו עורק ראשי המזרים דם לכל יתר הקשרים שלי בחיים ושעלי לשמור עליו.

את השנה שחלפה אני מסכמת ברצון חד משמעי לא לטאטא יותר את תחושת ההכרה הזו מתחת לשטיח הטרדות היום יומיות, ובעיקר אני מבטיחה לשנות גישה עם הבת שלי ולהחדיר בה את המסר הזה, שרק בהשקעה באנשים סביבה היא תהיה מאושרת באמת.

סוף העולם או סוף תקופה? אין לי ספק, הרגעים המשמעותיים ביותר שיקרו לכולנו השנה קשורים  בסובבים אותנו. וככל שנאפשר את זה, נגלה אמפתיה וניתן את הלב, קרוב לודאי שהאושר שלנו יגדל וימחק כל כאב.

>> כותבות מדור היחסים של סלונה מקבלות החלטות לשנה החדשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה