יום בחייה של סטאז'רית לרפואה

שביתת האחיות הסתיימה, אבל הצוותים הרפואיים בכל מקום עומדים בפני קריסה. נעמה פייס, סטאז'רית, נותנת לנו הצצה ל-24 שעות בחייה של מי שרצתה להציל חיים ובקושי מחזיקה מעמד בעצמה

24/12/2012
נעמה פייס קבלו עדכונים מנעמה
  • RSS
» תמונת אילוסטרציה, thinkstock

שלשום הגעתי ב-7 וחצי בבוקר למחלקה הפנימית בה אני עובדת ליום עבודה רגיל. בשעה 3 בצהריים ירדתי למיון לתורנות. כמה טוב לנו לפעמים שאין אפשרות לחזות את העתיד!

מאותה שעת צהריים עד 8 בבוקר למחרת חיכו בכל רגע נתון כ-10 חולים לבדיקה, כ-4 מהם חולים דחופים שהיו בעדיפות ראשונה להיבדק ועשרות חולים המחכים להחלטתה של הרופאה הבכירה של המיון האם הם ישוחררו או יאושפזו. באותו לילה נותרנו שתי סטאז'ריות, שתי מתמחות ורופאה נוספת שעשתה משמרת מקוצרת של 12 שעות ולכן הלכה לביתה בשעה 20:00. כאשר בזווית עיניי מונחים כל התיקים של החולים הדחופים שטרם נבדקו, קיוויתי בלבי שאולי נצליח לבדוק לפחות אותם עד שהיא תעזוב, עם הדחופים פחות כבר נסתדר לבד. כוננית המיון באותו לילה, רופאה שהיא כבר סבתא, נקראה לקראת חצות לבוא ולעזור מעט להוריד את העומס תחתיו ניסינו לא לקרוס.

.
במהלך כל אותן 17 שעות היתה לי הפסקה של 25 דקות: רבע שעה שבה אכלתי ארוחת ערב (לקראת חצות), ומספר גיחות מהירות לשירותים. תיאורטית אפשר יותר, אבל אני לא מכירה אף איש צוות במיון שרואה כזו כמות של חולים דחופים ממתינים וייצא להפסקת קפה.

החולים היו רבים ועצבניים. הם זעמו על שעות ההמתנה הרבות לבדיקתנו ועל ההמתנה הארוכה שציפתה להם לאחר הבדיקה. בעוד אני יושבת ומנסה למלא את התיק הרפואי ולהזמין בדיקות דם, ייעוצים והדמיות, מספר רב של אנשים צובא סביבי, עוקב אחר כל מבט ומחווה, האם עכשיו התיק שלו הגיע.

"ד"ר, מה איתי? הבדיקות דם שלי הגיעו?". אוף. אם אשתמש ב-2 דקות הקרובות בהסברים, אתעכב ב-2 דקות ואולי החולה שהגיע עם חשד לאירוע מוחי יאבד עוד כמה מאות תאי מוח עד שאבדוק אותו. כדאי שאזדרז. "בדיקת תפקודי הכליות שלך לא היתה תקינה. עוד מעט אגיע אליך ואפרט יותר ". למה אין פה יותר רופאים???!!!!.

מה להגיד? מה לעשות? מה לענות? מגיעה לכם כל האמפתיה שבעולם - אחרי הכל, אתם חולים, ובמדינה מתוקנת לא יתכן שתחכו שעות כה רבות לבדיקה ולטיפול. מצד שני, לפעמים בלב אני שואלת אתכם - למה אתם צועקים עלי? האם אני מתבטלת בזמן שאתם סובלים? בשביל לאכול קוטג' בזול יצאתם לרחובות. היכן הייתם כאשר המתמחים והרופאים לעתיד יצאו להפגין על תנאי ההעסקה הבלתי אנושיים שלהם? למה אתם אדישים בעוד הממשלה מתכוונת לאשר העסקת רופאים במשמרת שמעל 26 שעות? למה רק הרופאים מוחים?

לפעמים גם לי בא לצעוק. איזה מזל שיש במה וירטואלית, כי בעבודה אסור לי לצעוק בחזרה.

מ-3 השעות האחרונות של התורנות אני בקושי זוכרת משהו. כל הגוף כאב ובעיקר הרגליים והראש, פיהוקים אינסופיים, בשלב מסויים כבר הפסקתי להתנצל, גם אני בנאדם. "היה לך חום?". אוי, רגע. כבר שאלתי אותו. לא נעים.. כמה חום הוא אמר שהיה לו? אשאל שוב.
בשעה 8 בבוקר ירדתי לישון. אני בטוח אדרוס מישהו אם אנהג הביתה עכשיו.

אם חס וחלילה תיאלצו לפנות למיון, בבקשה אל תצעקו עלינו, באמת שאנחנו משתדלים. ותבואו להפגין למען הרפואה הציבורית בפעם הבאה. המערכת מזמן איבדה צלם אנוש ואנחנו איכשהו בולעים את הצפרדע הזו, אבל אתם - חס וחלילה, אולי אפשר היה לעזור לכם, אם היינו מגיעים אליכם מספיק מהר.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה