על "דייט בחשיכה" ודעות קדומות ביחסים

עד כמה אנחנו נותנים לסממנים חיצוניים להשפיע על ההחלטות הרומנטיות שלנו? בהשראת התכנית "דייט בחשיכה", ד"ר רבקה נרדי הגיעה למסקנה שלעיתים ייטב כי לא נדליק את האור בכלל

16/12/2012
ד''ר רבקה נרדי קבלו עדכונים מד''ר רבקה
  • RSS

בתוכנית הריאליטי "דייט בחשיכה" יש משהו סימבולי. היא מכריחה אותנו לראות באמת, בלי לראות באופן פיזי. לחוש באמת, מבלי שהעטיפות של הדעות הקדומות מזהמות את חשיבתנו, להתייחס באופן ראשוני, טהור כמעט לגמרי, לזולתנו. כמה תום ופגיעות מתגלה אצל כולנו כאשר אנו מגששים את דרכנו בחשיכה, נאלצים לגייס לעזרתנו חושים אחרים, רדומים בדרך כלל. להקשיב לקולות, לניואנסים, לשמוע במובן של לקלוט, את שפת הגוף, את התנועות הזעירות, אלו שכמעט בלתי מורגשות של זולתנו. כל תזוזה, ולו הקלה ביותר, היא אות כלשהו, שעלינו לשים לב אליה. אנחנו שואבים את כול המידע שלנו מהאותות הנשלחים אלינו מבחוץ. המוח שלנו, הספוג בכמות ענקית של אמונות ודעות קדומות, נח, שקט. הוא קשוב. הקשב הופך להיות הכלי המרכזי ליצירת המפגש. איזה קסם!

אז למה להדליק את האור? אולי בכלל הבעיה שלנו נעוצה בעובדה המצערת שאנו מגיעים למפגש האנושי מצוידים בכל כך הרבה דעות מוקדמות, מכול הסוגים והמינים, עד שחושינו האחרים נאטמים והשיח הופך להיות כמעט בלתי אפשרי. הן מלוות אותנו כמו צל המשתלט על האור.

משהו רע קורה לנו כשאנו "רואים" את זולתנו, כלומר לא באמת רואים. אנחנו מרכיבים משקפיים עבים, עכורים המחזיקים בתוכם כמות אימתנית של דעות קדומות, לעתים חשוכות ופרימיטיביות על המין האנושי.

הנה לפנינו רשימת המוקשים/מחסומים המערפלים את ראייתנו:

גיל, הפרשי גיל, מצב משפחתי, מראה חיצוני, גובה, משקל, צבע עור, השכלה, מעמד חברתי, מוצא אתני, שיוך דתי, מפלגתי, לאומי, מצב בריאות, סגנון לבוש, ריח, חיוך, טון דיבור, צבע קול ועוד . אך זה עוד לא הכול. הדעות הקדומות נשענות על אמונות קולקטיביות שירשנו אותם ממשפחותינו, כמו גם מהחברה בה אנו חיים. זה הופך להיות סיפור הרבה יותר גדול ומסוכן, שכן לדעות קדומות קולקטיביות הנשענות לכאורה על "עובדות היסטוריות" ועל ניסיון אנושי חובק עולם יש השפעה, לעתים סופית ומוחצת, מהסוג שמנכס את המוח שלנו והורס כול חלקה של חשיבה עצמאית.

זה חזק מאיתנו. אנחנו מוכנים להיות בחשיכה רק כתרגיל מנטאלי, אבל לא להישאר שם יותר מידי זמן, זה מסוכן מידי, אנחנו "חייבים להדליק את האור" כדי להרגיש בטוחים, כלומר כדי לא לעשות שום שינוי מנטאלי.

מי מאיתנו לא החמיץ קשר בשל דעות קדומות? מי מאיתנו לא מתגעגע ל"היא" או ל"הוא" שנפרדנו מהם רק בגלל ש"הייתה נורא שמנה" או "שהייתה מבוגרת מידי" או שהיה גרוש עם ילדים", או "שלא נראה טוב", "בלי מקצוע נחשב" "מתלבש כמו חנון", "נוסע במכונית עלובה", "נראה לוזר" "בא ממשפחה דפוקה",  "מזרחי", "נשי", "גברית", "קרייריסטית", "חסר שאיפות", "הולך עם סנדלים בחורף", "לא מתמצא ביינות", "לא יודע להתנהג במסעדות", "לא מתאמן"...

"חייבים, צריכים, מוכרחים"

אפשר למלא דפים רבים באוסף הדעות המובנות בתוכנו על איך "חייבים", "צריכים", "מוכרחים" להיות – החצמי"ם שלנו בקיצור. החשיבה "החצמי"סטית" שלנו משתלטת על כל סוגי ה יחסים והמפגשים הבינאישיים, בין אם הם על רק רומנטי, בין אם על רקע אחר, לעתים מקרי לחלוטין.

אנשים מספרים על מפגשים מלבבים עם ערבים, "האויבים שלנו", ברחבי העולם, בחדרי ישיבות, בטיולים, באתרי נופש, ותמיד מביעים פליאה איך זה שהמפגש היה כל כך אנושי... כלומר, כמה מפתיע ומרענן לפגוש אדם מבלי שאנו יודעים עליו דבר, ואולי לדעת לא מוביל אותנו למקום טוב, אולי טוב לנו שאנחנו יודעים מעט מאוד על זולתנו, איזה מפגש רענן ומלא תקווה זה יכול להיות.

תארו לעצכם את מנהיגנו יושבים בחשיכה עם המנהיגים של שכנינו (בוא נתרגל לקרוא להם שכנים ולא אויבים). מה היה יכול להתרחש בחדר. האם יתכן סיכוי שהיינו מקשיבים להם והם לנו, אחרת? הייתכן שהיינו מסוגלים לשמוע דברים חדשים שאנחנו בתנאים הרגילים לא מאמינים שהם בכלל ייתכנו? כן, אני לא נאיבית עד כדי כך לחשוב שמחסומי הדעות הקדומות בין גבר ואישה זהים לאלו שבינינו לבין אויבנו. אבל אם נניח לרגע לציניות נגלה שהדמיון קיים, כפי שקיים בין בני אדם במצבים היררכיים. הדעות הקדומות מעוגנות בפחדים, בחוסר אמון, בפרנויה שלנו וגם באי הרצון שלנו לוותר עליהן.

הפרדוקס מתגלה לפעמים בעת משבר. הנה יושבים להם לפני, צעיר וצעירה כואבים משבר בנישואים הצעירים שלהם. הם יפים, בריאים, משכילים, מתלבשים היטב, רהוטים ו...שקועים בעצמם. היופי החיצוני שלהם או של בן הזוג לא עוזר להתקרבות, לא תורם לאינטימיות, לא מציל אותם מעצמם ומשממון יחסיהם. הכיצד? אם אכן רשימת החלומות שלהם מולאה עד תום, מדוע ההבטחה הזוגית לא קויימה? לפעמים כול אחד מהם חולם בכלל על מישהו אחר, אחרת, שהם פחות יפים, פחות משכילים, פחות רהוטים, לא מטיבי לבוש, אולי לא בגיל "הנכון"... אבל הם חשים שם בבית. מצאו חבר, מצאו חברה. והם תוהים, אבל איך? כי בפעם הזו הם רואים. לפעמים כאב של חוסר ושל אכזבה פוקח עיניים. לפעמים הם חוזרים חבולים ופצועים לבני זוגם איתם יצרו בעבר את הברית הראשונית, עכשיו הם רואים, הם רוצים, הם נואשים ומתגעגעים לתקן. צריך אומץ ותבונה כדי להשתחרר מכבלי הדעות הקדומות ולראות, לראות באמת גם כשהאור דולק.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה