ישנני: אישה במשבר

קשה מאוד להפסיק לקרוא את "ישנני"' מאת אילנה סטרלין, עלילת הספר הנפתלת סוחפת נקראת כמו רומן מתח, אבל דרושה עריכה קפדנית יותר. על סודות ושתיקות של אשה בקיבוץ

16/12/2012
ציפי גוריון מורדי קבלו עדכונים מציפי
  • RSS
» כריכת הספר

נילי, גיבורת "ישנני", המספרת בגוף ראשון, האישה שאנו פוגשים ברגע קשה של חייה, היא יוצאת קיבוץ. עם זאת, "ישנני" אינו שייך לז'אנר יוצאי הקיבוץ הקלאסיים של השנים האחרונות. הסיפור של נילי אישי הרבה יותר משהוא קיבוצי, ועל אף שהלך הרוח, בית הילדים ופס הייצור של הקיבוצניקים נמצאים בהחלט בספר, ישנה תחושה שסיפורה של נילי עומד בפני עצמו ואינו חוסה בצילו של הז'אנר (מה שלא מנע מההוצאה לבחור לעיצוב העטיפה את שורת המגבות התלויות של בתי הילדים ולהתחיל את נוסח גב העטיפה עם המילה "בקיבוץ"- אבל קשה להאשים אותם).

נילי, כאמור, מצויה בתקופה איומה. אבנר, בן-זוגה בעשרים השנים האחרונות קם והלך. הוא חזר בתשובה, ובתהליך המתואר בייאוש מהפך קרביים נילי ניסתה לחיות איתו על אף חוסר האמונה המוחלט שלה, על אף כל האינסטינקטים שלה, פשוט משום שהיא אוהבת אותו ומשום שהיא חושקת מאוד בילד נוסף. נויה, ביתם המתבגרת, בדיוק הגיעה לשלב המקסים של גיל ההתבגרות בו היא אינה מתקשרת עם אף אחד מבני הבית. שלומית, אחותה הגדולה של נילי, מגיעה מתל אביב לירושלים כדי להיות עם נילי ונויה, וסיפורן של שתי האחיות, מלא סודות ושתיקות, מסופר בין פכי היומיום של ההתמודדות עם עזיבתו של אבנר.

שלומית מבוגרת מנילי בשבע שנים. בעוד ששלומית בילתה את שעות הערב, לפני ההליכה לבית הילדים, עם יצחק אביהן. הוא מתכחש כמעט לחלוטין לנילי, שמבלה את שעותיה אצל הדודים צפירה ויואל. נלה, אמא של נילי ושלומית, מתה בלידתה את נילי, אבל שלומית אינה זוכרת את נלה כלל. אף אחד בקיבוץ אינו מוכן לדבר על נלה, יחסיהם של צפירה ויואל ליצחק- איש חשוב בקיבוץ, משונים עד למאוד, והמבוגרים גרמו לשתי הילדות לחוש שיש דברים שהס מלהזכיר, ושהן לעולם לא ידעו מה התרחש בטרם לידתה של נילי.

צרימות קטנות

כתיבתה של סטרלין סוחפת מאוד. עלילת הספר הנפתלת נקראת כמו רומן מתח. קשה מאוד להפסיק לקרוא את "ישנני", רמזים מטרימים נזרקים פה ושם ומורים על כמה וכמה סודות שילכו ויחשפו ככל שהעלילה תתקדם. עם זאת, קשה לסלק את התחושה שעריכה קצת יותר קשוחה הייתה עושה עם הספר חסד. התחושה עולה בעיקר במונולוגים של נילי. משפטים כגון "אני מניחה את מצחי הלוהט על זגוגית החלון ומבחינה באדי נשימתי המכסים אותה, עד שאינני רואה אותם עוד מבעד למסך דמעותיי" אינם מוסיפים דבר, הם גורמים לקוראת לזוע באי-נוחות.

באמצעו של הספר נילי נזכרת כיצד לקחה את נויה הקטנה למקום עבודתה בגן הבוטני ומסבירה לה מהי סימביוזה: "כל אחד נותן משהו שבלעדיו השני אינו יכול לחיות, וגם מקבל ממנו משהו אחר שמאפשר לו עצמו לחיות". הזיכרון הזה מיד מעלה בלבה את זכרו של אבנר, אבל לו זכרו של אבנר היה נשאר כסאבטקסט ולא מוגש אל הקוראת מיד עם תום המשפט הזה כשתפריו חשופים, היה הדבר מעלה את ערכו של הספר.

אין ספק שסטרלין יודעת לכתוב, קל לראות את זה בדברים קטנים כמו חוש הריח של נילי שמלווה בעדינות-אין-קץ את זכרונותיה, מאפיין ומוסיף צבע, וגם בבחירות משמעותיות יותר כמו סופו של הספר, כשסטרלין מתחמקת ביעילות מקלישאות בסודות המתגלים כמו גם בגורלה של נילי בעקבות גילויים. לכן, הצרימות הקטנות משאירות טעם מר.

בסופו של דבר, המשבר בחייה של נילי הוא זה שישפוך אור על עברה, יוביל אותה לגלות את כל התשובות לשאלות שכבר שנים לא העזה לשאול ובכך להעז לחזור לשליטה על חייה, ואפילו להתקרב שוב אל ביתה המתבגרת, ואין להקל בכך ראש.

ישנני / אילנה סטרלין

הוצאת מודן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה