כבר לא מפחדת לפגוש אותך ברחוב

הבטן של מעיין שם-טוב הייתה מתמלאת בפרפרים בכל פעם שפגשה את האקס במקרה, אז איך זה פתאום הפסיק?

25/02/2013
מעיין שם-טוב קבלו עדכונים ממעיין
  • RSS

הוא היה יפה כמו תמיד. החיוך השובה, הגוף השרירי, השיער המלא והעיניים שאומרות הכל. מלבד כמה קמטים קטנים, שהתווספו עם הזמן שחלף, הוא לא השתנה בכלל. פעם, כשהייתי רואה אותו במקרה ברחוב, אפילו אם רק חלפנו זה מול זה במדרכה השנייה, הייתי קופאת במקומי ונאלמת דום.
שלשום, כשנתקלתי באקס שלי, הכל היה אותו דבר ובכל זאת אחרת.

חוויתי לא מעט פגישות כאלו. תמיד זה היה נורא. המבוכה כבדה וחונקת ואלמנט ההפתעה גדול. הלב עולה על הכביש המהיר בפול גז ומתחיל לפעום בקצב עצבני כמו להקת מתופפי סמבה בברזיל. הידיים תלושות באוויר בלי סיבה והרגליים, מזמן נשתלו ברצפה.

הייתי עם נועה לפני 4 חודשים, כשזה קרה בפעם האחרונה. כשהמשכנו לדרכנו לא יכולתי שלא לתשאל אותה ביסודיות, כמו חוקרת שב"כ ותיקה, איך היתה נראית מהצד התאונה החזיתית הזאת ואם ראו שהייתי לחוצה. "היית הכי סבבה שיש. הוא בטוח מבין שאת כבר מזמן לא בעניין" היא אמרה בנחישות משכנעת בזמן שהיא ממלאת את תפקידה כחברה התומכת והמבינה. כי ככה זה בנות. הן ישקטו רק אחרי שהן ינתחו במשך שעות ארוכות כל פרט ופרט שקרה במהלך פגישה מקרית, שארכה לכל היותר 5 דקות מתישות.

"מעניין באמת איך זה אצל בני המין השרירי?" חשבתי לעצמי בזמן שנועה חזרה על הקלישאה, שאצל גברים הכל הרבה יותר פשוט ולא מסובך. בניגוד אליה, אני בהחלט יכולה לדמיין אותם יושבים בערב פוקר, אפוף עשן סיגרים, ומרכלים על המפגש עם האקסיות, כמו חבורת קלפניות זקנות. אולי רובם יכחישו, אבל אני די משוכנעת, שבדרך הגברית והחסונה שלהם, הם מחליפים ביניהם מקסימום מידע במינימום רגשות. מצדיקים את המשוואה הידועה - מינימום מילים, מקסימום גברים. ובכל זאת, על דבר אחד אפשר להסכים – זה אף פעם לא נעים להיתקל באקסים.

מלבד 2 או 3 אנשים שהכרתי במהלך חיי, שנשואים 10 שנים דביקות לפרנטר שלהם לנשיקה הראשונה, כל אחד חווה את זה וזה תמיד מגיע בטיימינג הכי לא מתוזמן שיש. תוך כדי בלבול, שוק ומבוכה המילים נזרקות לאוויר, מתחברות בקושי למשפטים מהוססים. אחרי מלמול קצר והתעניינות שטחית של "מה חדש בחיים?", נפרדים בשלום חינני שמסתיר את מחול השדים שמתרחש בפנים. איש איש לדרכו כמו שני זרים. לדרך עליה כבר לא צועד לידך אותו אדם שחלקת איתו נייר טואלט בשירותים. האדם ששמחת איתו, שבכית איתו ושהזעת איתו בלילה, מזמן צועד במדרכה השנייה של החיים, חולף על פני אנשים אחרים, שמברכים אותו לשלום, שואלים לשלומו, עובדים איתו וממלאים את עולמו. עולם שלם של המדרכה השנייה.

שלשום, כשקפצתי לסופר לאבזר את המקרר לקראת ערב חורפי על הספה, זה שוב קרה. הוא היה יפה כמו תמיד. החיוך השובה, הגוף השרירי, השיער המלא והעיניים שאומרות הכל. מלבד כמה קמטים קטנים שהתווספו עם הזמן שחלף, הוא לא השתנה בכלל. רק שהפעם משהו היה אחרת. משהו אצלי השתנה. המבוכה הייתה עדיין מורגשת וגם ההתרגשות. אבל נראה לי שתחושת ההחמצה שתמיד הייתה באוויר, פשוט כבר לא ריחפה שם יותר. משהו ממני שחרר את האחיזה הלופתת ברגש. אני לא יודעת מתי בדיוק זה קרה ואם זה ההיגיון שהתחזק או הרגש שהשתחרר ואולי זה קצת משניהם. אני כן יודעת שהפעם כשנפרדנו וצעדתי לדרכי, היה לא נעים אבל גם לא נורא. תמיד פחדתי מהרגע הזה שהרגש ידעך, כי הוא בעצם מסמן סופה של תקופה ותחילתה של אחרת, והרי אין דבר יותר נוח מהמוכר ומפחיד יותר מהלא נודע.

שלשלום הבנתי שבפעמים הבאות כשניפגש, אולי אפילו נוכל לעצור לרגע, ננופף לשלום אמיתי מהצד השני של המדרכה, ונחייך חיוך של שלמות והבנה. הכאוס שתמיד התחולל שם בפנים, סוף סוף שכך. שלשום הבנתי, בלי לשים לב, שהמשכתי בדרכי, במדרכה שלי.

>> לכל הטורים של מעיין שם טוב




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה