תנו לנו למות אצילות

מותה של ענת גוב מסרטן והלוויתה ריגשו את שירה מרגלית, שאמה נפטרה מאותה מחלה, בדיוק לפני שנה. כמו ענת גוב, גם אימה של שירה בחרה להיפרד מהעולם באצילות

12/12/2012
שירה מרגלית קבלו עדכונים משירה
  • RSS

אני עוקבת ביומיים האחרונים אחרי התגובות האמוציונאליות סביב מותה של ענת גוב ז"ל. החשיפה התקשורתית גבוהה והמוני סטטוסים עצובים הסתובבו ברשתות החברתיות. בתחילה הופתעתי, הרי ענת גוב עצמה לא היתה אישיות מוכרת במובן הסלבריטאי. שמה היה מוכר כחלק ממשפחת גוב, ולאנשי התעשייה כיוצרת כשרונית מאד וייחודית, אך היא לא היתה מוכרת לקהל הרחב – ובכל זאת, מותה מעורר התעניינות גבוהה מאד.

מסתבר שאופן התייחסותה למחלה ולתהליך המוות המאיים מרגע הגילוי הם שגרמו לאנשים לחוש אליה סימפטיה כה גדולה. האם זה קשור לעובדה שידעה להשתמש בהומור רב בנושאים הקשורים למוות? האם זה בגלל שתכננה עד לפרטי פרטים את הלוויתה ודרך פרידתה מן העולם?

אני מניחה שכל הדברים ביחד נכונים. מה שבטוח הוא שלאנשים יש סימפטיה גדולה לאצילותה. והיא ללא ספק אצילה.

לא הכרתי את גוב באופן אישי, אבל פעם נכחנו בארוחת ערב משותפת אצל חברים. אני זוכרת אותה ואת גידי מעשנים המון בדירה תל אביבית קטנה (זה היה טרם גילוי מחלתה). אני מכירה את עדנה מזי"א, המחזאית שהיתה חברתה הטובה, מהקפה השכונתי ברחוב מסריק בתל אביב. בעיקר ידעתי שהיא חולה כמו שכולם ידעו, ונתקלתי בה במסדרונות איכילוב עת הסתובבתי במחלקה האונקולוגית עם אימי, שנפטרה בדיוק לפני שנה, בחנוכה, מאותה מחלה בדיוק.

הסימפטיה האדירה שאני חשה כלפי גוב קשורה לעובדה כי אימי בחרה להיפרד מן העולם כמוה. בעיניים מפוכחות – למרות שעינה האחת היתה חולה מאד, בגלל מלנומה נדירה – אימי  סידרה, אירגנה וניהלה את פרידתה מן העולם. היא מיינה את חייה לפי תקופות, סידרה אלפי תמונות, מזכרות ואפילו את הכלים חילקה בין שלושתנו. סיכמה את חייה במשך חודשים עם חברים עם הנכדים ואיתנו, בנותיה.

הפרידה היתה תהליך שבו דברנו על הכל, סיכמנו היכן תיקבר ואיפה נשב שבעה ונשבענו להיות אחיות טובות לכל החיים ולדאוג אחת לשניה... וכשהגיע הרגע עצמו שחררנו את אמא לדרכה. ממש כפי שדניאלה, בתה של ענת גוב, תיארה זאת בהלוויה -  גם אנחנו שיחררנו את אמא שלנו. הרבה זמן היא עוד "סחבה" כי לנו היה קשה להיפרד, אבל כשהגיעה לסוף, אחרי תהליך טיפולי רצוף, אמרה לנו שהיא מודה לנו שאנחנו מאפשרות לה ללכת. "אין לכן מושג כמה אתן מקילות עליי" אמרה.

האחיות לבית מרגלית, עם אמא אליאורה ז"ל ואבא דן יבדל"א. צילום מהאלבום המשפחתי

בתקופה האחרונה לחייה אמא שלי טופלה בביתה במה שנקרא רפואה פליאטיבית. ד"ר רוני צבר, שהוא גם חבר ילדות, היה עבורה מלאך שהכיר בפנינו את האופציה לרפואה מקלה שתומכת באיכות חיים ולא בהארכת חיים או ריפוי. הפעולה הרפואית נקראת סדציה רפואית והיא פעולה הגורמת לירידה במצב ההכרה עד שינה עמוקה לקראת סוף חייו של המטופל -  זה השלב שבו המטופל ומשפחתו מבינים כי סוף החיים הגיע ומאפשר לחסוך סבל נוראי.

כך נפטרה אימי. כמו שרצתה – בביתה, שבו חיה 40 שנה, עם בנותיה האהובות, במיטתה בין סדיניה ועם ריח מוכר ואהוב. זכותו של אדם למות באופן מכובד ולא לתת למוות לקבוע את רגע לכתו. מותר לאדם למות כשהוא צלול, כשהוא לא מושפל על ידי גופו באמצעות מחלה נוראית שנכפתה עליו. אמא שלי ניהלה את כולנו בחייה והיא לא חשבה שבמותה זה צריך להיות אחרת.

הפעולה הזו איפשרה לאימי למות מות אצילה, בדיוק כפי שהיא היתה, כפי שנהגה לכל אורך מחלתה. היא לא ריחמה על עצמה, לא הכבידה  על הסביבה והיתה שלמה עד כמה שיכול אדם להיות שלם רגע לפני שהוא עוזב.

מוקדש לאימי אליאורה (לוצ'י) מרגלית ביום השנה ללכתה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה