כשאחותי נפטרה הפסקתי להאמין בנסים

"יש משהו במוות, בסוף הוודאי הזה שלא מרשה לך להמשיך להאמין בניסים. לא מאפשר לך להאמין שעוד יקרה לך איזה נס ככה באמצע החיים", אז איך בכל זאת, אחותה המנוחה של ענבר דותן עשתה לה נס ואיפשרה לה להתגבר?

11/12/2012
ענבר דותן קבלו עדכונים מענבר
  • RSS

בנר שלישי של חנוכה נפגשנו כל המשפחה בבית של סבא וסבתא.

נר שלישי של חנוכה זה יום הנישואים שלהם ואנחנו, המשפחה הענפה נפגשנו אצלם בסלון להדלקת נר ולקריאות מזל טוב. עד היום אני זוכרת את ריח הלביבות המטגנות, את מראה הסלט הקצוץ דק דק, את אותו דג מלוח ששכב לו על צלחת לבנה עם עיטורי פרחים בשוליים ושאר המטעמים. דוד רמי תמיד "גנב" לביבה חמה לפני כולם וסבתא מלכה תמיד נפנפה מולו במרית וצעקה די כבר אבל עם חיוך של בעלת בית גאה ומאושרת.

כך נראה נר שלישי של חנוכה בילדותי, נעוריי ובגרותי. גם כשנולדו הילדים שלי המשכנו לנסוע לסלון הקטן ההוא ברמת החייל לצעוק מזל טוב ולהדליק נרות.

סבתא מלכה ישבה על יד הפסנתר וניגנה מחרוזת שירים. האמן של סוף הברכה נטמע במעוז צור, באנו חושך לגרש וסביבון סוב נא סוב הושרו יחד ותמיד היה מישהו שחמד לצון ושר לביבה מעופרת יצוקה (לרוב זו הייתי אני). לכל משפחה הייתה החנוכייה שלה שניצבה בגאון מעל אותו פסנתר ישן. תמונות של הילדים, הנכדים והנינים מתקופות שונות ובמסגרות שונות קישטו את הסלון.לרוב, מחרוזת השירים הסתיימה עם על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים ובעוד הגברים נשארו לסלסל את סיומת השיר סבתא נישקה את כולנו וביקשה שנגיד לסבא חג שמח. סבא מצידו חילק לנו דמי חנוכה והלך לשטוף כלים רק כדי שכולם יבקשו ממנו לבוא לשבת איתנו לאכול. סבא תמיד העדיף לשטוף כלים ואנחנו תמיד העדפנו לאכול את הלביבות החמות .

כל שנה, בנר שלישי של חנוכה כולם עזבו את המרוץ היומיומי והתייצבו בבית של סבא וסבתא להדלקת נר והרמת כוסית למזל טוב.

כל שנה, בנר שלישי של חנוכה עמדנו משפחות משפחות, שרות, מאושרות מודות על רגעי החסד.

במשפחה הגרעינית שלנו היינו אבא, אימא ושלושה ילדים. אני, ינון וענת.

אני זוכרת איך אבא שלי היה מדליק את השמש ונותן לי להדליק נר ראשון, אחר כך ינון היה מקבל את הזכות להדליק נר שני ואז אבא היה מחזיק את ענת על הידיים, מסיט את אותן שתי צמות עבותות שלה ויחד הם היו מדליקים את אותו נר שלישי. קצת לפני שהערב נגמר וכולם לבשו את המעילים כדי לחזור הביתה סבתא מלכה הייתה מחבקת ואומרת: "חנוכה זה חג של ניסים, את תראי עינבריל'ה, חנוכה זה ניסים" והוסיפה "אמרת שלום לסבא?".

מאז עברו כמה שנים. אבא שלי נפטר. סבתא מלכה נפטרה ונר שלישי של חנוכה כבר לא נחגג אצלנו במשפחה.

לפני כשנתיים וחצי נפטרה אחותי הקטנה ענת.

זו שאבא היה עוזר לה להדליק את הנר, זו שיחד עם רעות בת הדודה שלנו הפיקה חולצות מיוחדות ליום הנישואים של סבא וסבתא, זו שגם כשהייתה באוסטרליה דאגה להתקשר בנר שלישי של חנוכה, זו שהייתה הכי גבוהה במשפחה, זו שאהבה לביבות ולא התביישה לקחת עוד שתיים אפילו שזה משמין, זו שחייכה, זו שעזרה לילדים שלי להדליק את הנר השלישי בחנוכייה שמעל הפסנתר,זו זו זו ההכי מיוחדת. זו נפטרה לנו בכמה שניות מתסחיף ריאה שבוע לאחר לידת בנה הבכור.

כשענת נפטרה הפסקתי להאמין בנסים.

יש משהו במוות, בסוף הוודאי הזה שלא מרשה לך להמשיך להאמין בניסים. לא מאפשר לך להאמין שעוד יקרה לך איזה נס ככה באמצע החיים.

אחרי שהפסקתי להאמין בניסים או בחיוכים, אחרי שכעסתי על כל העולם ואישתו, אחרי ששאלתי מליון פעמים את אותה שאלה- למה דווקא היא, הבנתי שאני חייבת איזה נס כדי להיות מסוגלת להמשיך. תאמינו לי, זה לא פשוט לשלב ביומיום שלך גם עצב וגם שמחה, גם אהבה וגם כעס, גם געגוע וגם תקווה. עבורי לצלוח כל יום עם המרכיבים שמניתי זה בגדר נס. הבנתי שאת האנרגיה שאני משקיעה בכעס אני חייבת לנתב לכיוונים אחרים.

בגלל שאבא שלי נעלם לי לפניי שהספיק לתת לי את העצה הכי טובה שלו לחיים

בגלל שסבתא מלכה נפטרה לפני שהספיקה לחלק את המתכון ללביבות האלה או את הפטנט הסודי שלה להורדת כל כתם

ובגלל שענת נעלמה לנו ככה באמצע החיים לפני שהספקתי לדבר איתה על כל כך הרבה דברים שלכאורה נדמים כשגרתיים החלטתי שאני חוקרת וחופרת אצל אהובי על העדפותיהם.

אני שואלת. אני שואלת כל הזמן את האנשים שאני אוהבת מה הוא או היא או הם אוהבים. אני מבררת מה הצבע האהוב ואיך קוראים לשיר שהם לעולם לא ישכחו, אני שואלת על חלומות. גם כאלה שחולמים בלילה, גם כאלה שחולמים בהקיץ. יש לי רשימה עם מאכלים אהובים ועם שמות של מסעדות שפעם נלך לאכול בהן. אני יודעת איך כל אחת ואחד מאהובי שותה את הנס שלו ומה היחס בין הקפה לסוכר למים ולחלב. אני מבררת מה מפחיד אותם ודורשת לדעת מה הם הכי אוהבים בסנדויץ'. אני משתדלת לא לפספס אף פרט.

וכן. זה נס. זה נס מבחינתי לחזור לחיים. זה נס להיות מסוגלת לראות כמה יופי יש בחיים. כמה חלומות, כמה תקוות, כמה אהבות וכן, גם כמה עצב מונח לפעמים בצד הדרך. אני מרשה לעצמי להתרפק על תמונות מהעבר. סבתא מלבבת לביבות במטבח ומזמזמת איזה שיר ילדות נשכח, ענת עומדת זקופה ומחויכת, אבא קשוח אבל מתרכך תוך שנייה למראה החלה הטריה שספוגה דג מלוח ובצל ירוק קצוץ וכולנו עומדים שם. צעירים. תמימים מאוחדים ומאושרים.

אני נזכרת והדמעות זולגות. נזכרת והלב נצבט. נזכרת ומבטיחה לעצמי לתת לילדים שלי תמונות ילדות מאושרות.

תודה סבתא, אבא וענת שנתתם לי כ"כ הרבה. תודה שהראתם לי שניסים קורים גם כשלא האמנתי. אני מקווה שאתם שם ביחד, מסתכלים וגאים בי, בנו. אני מספרת לילדים כל מה שאני יודעת עליכם וכל כך מצטערת שלא היה לי השכל לשאול עוד.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה