הלילה שבו נשברתי לרסיסים

אסנת עופר יודעת שקרה לה נס לפני 27 שנים, היא רק לא בטוחה מי חוללה אותו. אולי זו הייתה חברתה שפתחה את הדלת של המכונית המרוסקת, והצליחה לקרוא לעזרה?

11/12/2012
אסנת עופר קבלו עדכונים מאסנת
  • RSS
» עדיין מרגישה את זה. עופר (צילום: עדי אדר)

אני אפילו זוכרת מה לבשתי, איך עמדתי מול המראה ובחנתי את עצמי כמה דקות, עד שהייתי מרוצה מהלוק. בלי לדעת שהבגדים הללו, המתוקתקים, שנבחרו בקפידה, יחזרו אליי בשקית ניילון כשהם  גזורים וקרועים, שבועות אחרי אותו לילה דרמטי, הלילה שבו נשברתי לרסיסים.

אלון ואני, חברים ותיקים, תפסנו טרמפ למסיבת חתונה במכונית של חברתנו, השחקנית עירית גידרון. בדרך עברנו ליד בית החולים שיבא ואני זוכרת את המחשבה החדה, הברורה, המצמררת בדיעבד: כמה אומללים האנשים ששוכבים בלילה הזה במיטות בבית החולים. איך יכולתי לדעת שעוד באותו הלילה אצטרף אליהם, ושהמחלקה הפנימית, ולאחריה המחלקה האורתופדית, יהיו הבית שלי בשמונת השבועות הבאים?

החתונה היתה נחמדה. חצר גדולה בסביון, דשא, אלכוהול למכביר. מוסיקה טובה, חברים טובים. כולנו, גם החתן והכלה, היינו תלמידי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.

כשהוא הגיע לחתונה באיחור, הוא כבר היה שיכור ומהרגע הראשון לא סבלתי את הנוכחות הזחוחה והמצ'ואיסטית שלו. בעיקר כשהצטרף למעגל שלנו ופילרטט עם כל הבנות, חוץ ממני. כשהחלטנו להתקפל ולחזור הביתה לתל אביב, וכשחברה נוספת מכיתת המשחק שלנו, ליאור, ביקשה להצטרף לנסיעה ולצרף גם אותו, רתחתי, אבל לא אמרתי מילה.

הוא – השחקן ש.ר. ז"ל, כבר סיים את הלימודים בחוג, נחשב כוכב עולה שהצטרף כמה חודשים לפני כן ללהקת תיאטרון נווה צדק החתרנית והנחשבת. היכרתי אותו במעורפל, מעולם לא דיברתי איתו עד אותו ערב. למען האמת, גם באותו ערב לא ממש דיברנו. היחס היחיד שקיבלתי ממנו היה מזלזל: המכונית של עירית שקעה בחול והוא נחלץ לדחוף אותה משם. כולם יצאו מהאוטו במהירות לעזור, וכשניסיתי גם אני לצאת זרק לעברי הערה: "זה בסדר, תישארי באוטו, את רבע עוף והמשקל שלך לא מורגש בכלל".

הייתי בת 22, ורזה מאוד. מאוד מאוד רזה. חשבו שאני אנורקסית (לא היה ולא נברא), ניראתי והתנהגתי כמו ילדה בת 12. באותו לילה הרזון שלי שיחק לטובתי. כמה חודשים אחר כך הסביר לי האורתופד שקיבל אותי באותו לילה בחדר המיון איזה מזל היה להם שאני רזה כל כך וכמה היה קל לנתח את שתי רגליי בלי לחפור בשכבות של שומן, כדי לקבע את העצמות שנשברו.

אחרי החילוץ, הוא התיישב במושב שליד עירית הנהגת. יצאנו לדרך קרוב לחצות. הוא היה שיכור, ולמרות שלא הוא נהג, אין ויכוח על כך שגרם לתאונה. מפאת כבוד המת אמנע מהפרטים. הוא שבר את המפרקת בו במקום, וסביר להניח שאלמלא הנס שהתרחש, מניין המתים היה עולה.

עירית נפגעה הכי קשה. מעוצמת החבטה היא החליקה מכסא הנהג, התקפלה מתחת להגה ורגלה הימנית נדחסה בכוח לתוך דוושות הרכב. שני המפרקים – הקרסול והברך – נהרסו כמעט לחלוטין. בימים הארוכים והמדכאים בהם בילינו מיטה ליד מיטה במחלקה האורתופדית סיפרה לי איך הרגישה את חייה אוזלים. ואיך בשארית כוחותיה פתחה את דלת המכונית (מסוג פולו, בעלת 2 דלתות) וגררה את עצמה למות מתחת לברושים שגדלו בצידי התעלה שאליה הועפנו.

מיהי בעלת הנס שלי?

אני לא בטוחה מיהי בעלת הנס שלי: עירית שפתחה את הדלת או ליאור שחמקה דרכה החוצה, החלה להתרוצץ על הכביש מבולבלת ומדממת ובעקיפין הביאה את המחלצים אלינו.  אלון סיפר לי שצרחתי מכאבים. הוא היחיד שהיה בהכרה מלאה וזכר כל פרט ופרט. הוא גם סיפר לי שהבין מיד שש.ר. מת. הדבר היחיד שאני זוכרת, הוא ראש של גבר גוחן מעליי ומבקש ממני לומר את מספר הזהות שלי ולמסור את מספר טלפון. סוג של בדיקת הכרה ועירנות. לאחר התלבטות מסרתי את הטלפון בבית הוריי והם שצלצלו לפנות בוקר לבן זוגי, היום בעלי, שישן בדירה השכורה שלנו.

5 שעות ארך הניתוח שלי. שתי הרגליים שלי נשברו, כך גם האמה והכתף השמאלית. הטחול נקרע ונכרת. כמה ימים הייתי מאושפזת בטיפול נמרץ בגלל תסחיף לריאות, בהמשך תקף אותי זיהום מסתורי שגרם להתקפי חום גבוה וצמרמורת מטורפת. ימים רבים הייתי מחוברת לאינפוזיה וקיבלתי זריקות מורפיום. בימים הראשונים הייתי כל כך מרוסקת, כואבת ומבולבלת, שהטראומה הסתבכה לי עם זיכרון ילדות ולא הבנתי בכלל מה מצבי. הייתי בטוחה שנחבלתי כשחילצו את המכונית משקיעה בחול, לפני שיצאנו לדרך, ושאני מקבלת עזרה ראשונה בתחנה של מגן דוד אדום.

בעלי מספר שיום אחד כשניג'זתי בביקור רופאים בשאלות מתי אלך הביתה, אחד הרופאים הסתובב אלי ונזף: "כל הגוף שלך שבור, איך את רוצה לצאת מפה, על הראש?".

יצאתי משם בסוף. אחרי 8 שבועות. על כסא גלגלים. ישבתי עליו 4 חודשים ארוכים, משעממים ומתסכלים עד שהעצמות התאחו ויכולתי שוב לדרוך על הרגליים, להתחיל שיקום ולהמשיך את לימודי התיאטרון. חזרתי לעצמי באופן יחסי רק כשנה וחצי לאחר מכן. גם היום, 27 שנים אחרי, אני עדיין מרגישה ולפעמים סובלת מהפגיעות.

אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אלמלא אותו נס, אותה דלת שנפתחה בכוחות אחרונים. אני לא רוצה לחשוב מה היה עולה בגורלה של חברתי עירית, שכבר היתה אם לשני ילדים קטנים ושאיבדה בתאונה הזו כ-70% מהדם בגופה. אני לא רוצה לחשוב מה היה עולה בגורלו של אלון, שסבל משבר מורכב וקשה באחת מרגליו. אני לא יכולה בכלל לנסות לחשוב מה היה עולה בגורלי. אני גם לא רוצה. כל מחשבה על הלילה ההוא מעוררת בי סערת רגשות. אני רק יודעת, ששנים רבות לאחר מכן עירית ואני היינו מתקשרות זו לזו באותו תאריך ארור ומברכות אחת את השנייה על הלידה מחדש. על הנס שאירע לנו.

תיזהרו בכביש, טוב?

-----------------------------------

לזכרו של אלון המתוק, היקר, שנפטר לפני מספר שנים בנסיבות טרגיות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך