האם אפשר לכפות על אמא לתת לילד טיפול?

אמו של ילד בן 6 מסרבת לאפשר לתת לו טיפולים כימותרפיים. האם מותר לכפות זאת עליה, והאם מותר למדינה לפגוע בזכותה להיות הסמכות הקובעת לגבי הילד?

06/12/2012
נעמה תורן קבלו עדכונים מנעמה
  • RSS

כמה קל לנו לדעת מה נכון לילדים. בעיקר של אחרים. הנה למשל הילד מ' בן ה-6 ששוכב בשניידר ואמא שלו מסרבת לתת אישור לטיפולי כימותרפיה עבורו. האמא טבעונית כנראה, אז היא מראש חשודה בהזנחה פושעת. שהרי היא חושדת ברפואה קונבנציונלית, ולכן מתוייגת אוטומטית כאדם חשוך ולא מתורבת. שלא לומר מפגר. ויש לה גם בעיות שמיעה. בית החולים פנה לרשויות בטענה שהאם הוציא את הילד מבית החולים.

אמא יודעת מה טוב לילד שלה?

וחוץ מזה היא גם אשה וגם האמא – אז מי היא שתדע מה טוב לילד שלה? הרי הרופאים יודעים יותר טוב. תשאלו את העולה מרוסיה, שגם איתה הרופאים לא ידעו לתקשר, אבל ידעו לתת לה טיפול כימותרפי גם כשלא היה צורך בכלל. לא משנה שידוע שילדים סובלים  מנזק בלתי הפיך כתוצאה מטיפולים כימותרפיים הרבה יותר מאשר מבוגרים. חובת הרופאים להציל, לרפא. אבל זה לא אומר שהם לא טועים. וחובת האם?

אני מודה, חיסנתי את בנותי, וכנראה אמשיך לחסן אותן, ואני גם לא יכול להרשות לעצמי קניות אורגניות שלא על בסיס התקף חד חודשי של יסורי מצפון ותאוות בריאות. הבשר שהן ואני אוכלות מחוסן גם הוא, וכך גם הירקות והפירות. אני לא בטוחה מה דעתי על טבעונים פנאטיים, ויש לי כאלה במשפחה, ואני לא בטוחה שאני מסכימה עם דעתם של אלה שלא מחסנים את ילדיהם, למעשה אני חושבת שהם טועים וגם חוטאים לשאר האוכלוסייה. אבל אני לא מתיימרת להגיד להם איך לגדל את הילדים שלהם.

עכשין הסוגיה הזאת מגיעה לבית המשפט. והיא לא קשורה לבריאות כלל, אלא לנושא המורכב של זכויות הילד. של מי הילד הזה בכלל? האם המדינה יכולה לכפות טיפולים על ילד, שאמו לא מאמינה ביעילותם? האם המדינה, באמצעות בית החולים, יכולה לפגוע בזכותה של האם להיות הסמכות הקובעת לגבי הילד, לטובת זכותו של הילד לחיות? ומי זה שיידע להעריך דעתו של מי חשובה יותר ? הרי גם רופאים יכולים לטעות, לא פחות מהורים, והטעויות שלהם הרבה יותר מסוכנות הרבה פעמים.

מה עם זכות הילד להשמיע את קולו?

ומה עם זכותו של הילד להשמיע את קולו? הרי אם הילד היה בן 18 היו מקשיבים לרצונו. ואם הוא היה בן 16? או 14? מי אמר שאי אפשר לדבר עם ילד בן 6 ולשאול אותו מה הוא מרגיש? מה הוא רוצה? מתי בפעם האחרונה שאלנו את עצמנו אם זכותם של ילדים להשמיע את קולם, ויותר מכך, להתחשב בדעתם?

בתקופת המנדט וראשית המדינה היו הרשויות מתערבות ומוציאות ילדים מרשות הוריהם למסגרות של פנימיות, כשהיה מדובר ב"משפחות לא מתפקדות". אבל מהי משפחה מתפקדת? מי יקבע אלו קריטריונים יש למשפחה מתפקדת? כשהייתי קטנה, למשפחה שלנו קראו הרוסה, כי לא היו בה שני הורים. ששש. גירושין במשפחה... שלא נדע. היום כמעט קשה למצוא משפחה אחת כשכוללת שני הורים משני המינים בכיתה. באותו אופן, שלטון הטרור של ההנקה איפשר, אי שם בחצי השני של המאה העשרים, לאחיות ציבוריות להגיע לאימהות אנגליות הביתה ולדרוש מהן להניק ולתת להן עזרה בכך, גם אם הן לא רצו בכלל.

זה מזכיר לי גם את סרטו המזעזע של קן לואץ' "ליידי בירד", המבוסס על מקרה אמיתי: אשה שניצלה מבני זוג מתעללים שגרמו כמעט למותם של הילדים, אבל רשויות הרווחה ממשיכות לקחת ממנה את כל ילדיה, בכל פעם  שהיא יולדת, והיא יולדת הרבה, כדי למנוע תאונה נוספת. אף אחד כבר לא שם לב שהיא חיה עם בנזוג חם ואוהב, ושיש לה קן בריא ומלא אהבה להציע לילדיה.

בשם טובת הילדים נעשים גם דברים מאד רעים. אני לא מקנאה באשה הזאת שיושבת בבית החולים שניידר ליד מיטת בנה, לבי כואב על הילד, וגם על השופט שיצטרך לפסוק במשפט הזה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה