חדר כושר: פיק אפ או מחנה עינויים?

מעיין שם-טוב בסך הכל רצתה להכנס בחזרה לג'ינס מגיל 25, אבל מצאה את עצמה בעיצומו של פיק-אפ מזיע, מתאמץ ולוטש עיניים. אבל מי בכלל רוצה להכיר גבר בטייץ?

29/11/2012
מעיין שם-טוב קבלו עדכונים ממעיין
  • RSS
» בואי אראה לך איך עושים את זה, בובה (צילום: thinkstock)

כשגיליתי שאני נכנסת בקושי רב ל"ליוויס" המשופשף שקניתי עוד כשהייתי בת 25, הבנתי שכלו כל הקיצים והפגרה הארוכה מחדר הכושר, הגיעה לסיומה. "חייבת לחזור להתאמן" אמרתי לעצמי בייאוש ובחנתי בחשש את צידו האחורי של הגוף. זה שהזנחתי בחודשים האחרונים ונמנעתי מכל הצצה לכיוונו, רק כדי לא לקבל האמת המרה ישר בפרצוף - כמו ש"ג בקריה, גם הישבן שלי נרדם בשמירה.

מסרבת להאמין שהמצב חמור כפי שהוא נראה, נפגשתי למחרת עם גלית לקפה נטול, דל שומן בערב אחרי העבודה. "התחלתי לסבול מ'שומן גבי'" היא סיפרה לי בחרדה על אותם קפלים בגב שהופכים לגבעה קטנה מתחת לקו החזייה. לפני כן, כבר הספקתי לשמוע ממנה הסבר מקיף על ה"צמיגים" שהיא סוחבת איתה כבר שנתיים, אותן גבעות סוררות שמרפדות לה את צידי המותניים. "עם הגיל זה רק הולך ומחמיר. לפני חודש, כשחזרתי לארץ, פחדתי שיבקשו ממני לשלם על מושב נוסף בטיסה" היא המשיכה להתלונן בחוסר סיפוק שלא אופייני לברונטית יפה וחטובה להפליא. ​

הרגיז אותי לשמוע אותה מתלוננת בלי סיבה מוצדקת. ולמרות זאת הבנתי: בעולם הסוגד ליופי, בו התחרות היא אינסופית וכשגיל 24 כבר אי שם מאחור, המראה והטליה הפכו מזמן לכרטיס ביקור הכרחי. כי אם את רווקה תל אביבית בתוך כל השפע הריקני הזה, את חייבת להישאר אטרקטיבית, שיקית ומצוידת במידת הג'ינס הנכונה. הבעיה לא רק אצל נשים. להיפך. היא אפילו חמורה יותר בקרב הגברים שסביבי. זה לא שהמשקל והכרס לא מטרידים אותם באופן יומיומי, הם פשוט לא יושבים בקפה ומתלוננים באופן עקבי. "אנחנו עושים ספורט בשביל הנשמה" הם אומרים, כטקטיקת שיווק נכונה בזמן שאת תסביכי היופי והמשקל הם שומרים לעצמם, כשהם בבית לבד מול המראה. זה רק נראה שלא באמת איכפת להם מאיך שהם נראים, כשבעצם הם משקיעים בשכיבות סמיכה לפני כל יציאה ובוחנים בדקדקנות את השרירים.

"ברוכים הבאים לחדר הכושר", אמרתי בשקט באמצע אולם מלא במתאמנים שמתאמצים ומתנשפים, כדי לתחזק את הרכב הזה שבו נוהגת הנשמה. מרביתם הם אנשי מצפון וחרטה. אלו שזלילת המבורגר רווי שומן בשעת לילה מאוחרת, הביאה אותם למתוח שרירים כמו נערת גומי בקרקס רוסי. היתר הם כאלו שאוכלים מרצון קינואה חלוטה, סובין וכוסמין ובערב מקנחים עם איזה ברוקלי ירקרק לצד כרוב ניצנים. בשבילם אושר זה כושר. בשבילי זה סופגנייה שמנונית עם ריבה.

להכיר כאן מישהו? לא מריח לי טוב

"שיעור ספינינג באולם 2" היה כתוב על הלוח והבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. "אני חייבת להתאבד על זה" אמרתי לעצמי ונכנסתי במהירות אל חדר חשוך, קטן וחנוק מריח זיעה חריפה שמעיד מה בדיוק עבר על אלו שהיו כאן קודם. במרכז היו מונחים באצילות מכשירי העינויים - אופני כושר תמימים. גם האורות והאולטרה ברקע לא שיפרו את ההרגשה. והמוזיקה, טובה ככל שתהיה, רק הפריעה לי להתרכז במטרה. "צעירה קרסה באמצע שיעור ספינינג מחוסר חמצן בריאות" חשבתי לעצמי על הכותרות שיהיו למחרת בעיתונים.​ בחצי השעה הראשונה סבלתי בשקט, אחר כך התחלתי לצרוח.

"השרירים שלי כל כך תפוסים, אפילו למצמץ כואב לי" סיפרתי אחר כך לגלית על שגרת המתיחות וכפיפות הבטן. היא, מצידה, התעניינה פחות בשרירים שלי ויותר בשרירנים שהיו שם. "דווקא באינטראקציה כזאת, שהיא לא מחייבת, יותר קל להכיר מישהו באמת. בלי כל הלחץ הזה שיש לפעמים בדייט", גלית המשיכה להסביר לי את משנתה לגבי חדר כושר, בחורים ואהבה.  פגשתי לא מעט בחורות שיסכימו איתה. שיגידו שתמיד טוב להשאיר את האופציות פתוחות, הרי אין לדעת, אולי האהבה שלהן מסתתרת בין המשקולות. אני יכולה להבין אותן ואת הפוטנציאל הגלום ברעיון, אלא שמזמן הבנתי שיש דברים שמצטלמים טוב יותר בסרטים מאיך שהם באמת מריחים במציאות.

"למי מתחשק לקפץ ולהזיע בבגדים צמודים מול חבורת לוטשי עיניים שאני רואה בכל בוקר בקפה?! אלו שבאים להסתכל על אחרים, בזמן שהם לא מסתכלים על עצמם במראה. שוטפים את העיניים כשהכוסית על הסטפר בצד שטופה מזיעה". אמרתי לה ונאנחתי. זאת הסיבה שיש בחורות שמעדיפות להתאמן בחדרי כושר של גייז. שם הן מרגישות בבית. הן יכולות להתאמן בחופשיות שכזאת, כאילו החבר העייף שלהם רובץ על הספה בזמן שהן נמתחות לשפגאט על הרצפה. "וחוץ מזה, למי באמת מתחשק לצאת עם בחור שפגשת הרגע כשהוא בטייץ הדוק מידי במקומות האסטרטגים?!".

ולמרות הכל נראה לי שעוד אחזור לשם. אמנם אני חלודה וקשה להתניע, אבל הרי יש לי מטרה – להכניס גוף חטוב ל"ליוויס" האהוב. ואולי, בעצם, זה בכלל גיל 31 שנושף בעורפי. אחרי הכל, את הזמן לא ניתן לעצור וגם פיג'ו ישנה כמוני, טרנטה מודל 82', דורשת תחזוקה, טיפול וטיפוח לפני שהיא הופכת לרכב אספנות קלאסי.

>> לכל הטורים של מעיין שם טוב




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה