הרשימה השחורה

נשבר לי מכם, מודיעה הפעילה החברתית אור-לי ברלב, מהפנים הבולטות במחאה, "נשבר לי שאתם לא מאמינים שאתם במו ידיכם יכולים לייצר תרבות חדשה, להוציא את הציניות לפנסיה"

27/11/2012
אור-לי ברלב קבלו עדכונים מאור-לי ברלב
  • RSS
» צילום: מירב בסון

השבוע שאלתי בפייסבוק מדוע לא ניתן לייצר מוסכמה חברתית חדשה שאומרת שלא פותחים במלחמה מול מישהו שלא דיברנו איתו קודם. מן רעיון בסיסי, ערך חברתי, כמו שלא מרעישים בין שתיים לארבע. מיד כתב לי מישהו שאני נאיבית ושעולם כמנהגו נוהג. בתור מי שבשנה וחצי האחרונות משקיעה את זמנה וכוחותיה בקידום המהפכה החברתית (מה שנהוג לכנות "המחאה החברתית") – התעצבנתי. והבנתי שנשבר לי. מכם. כן, אתם – מה שנהוג לכנות "הציבור הישראלי".

נשבר לי שאתם קונים את כל הבולשיט הזה שמוכרים לכם. נשבר לי שאתם באמת מאמינים שהחיים קשים ושהם חייבים להיות כאלה. נשבר לי שאתם לא מאמינים שאפשר אחרת. ממש אחרת. הכי אחרת. נשבר לי שאתם לא מאמינים שאתם במו ידיכם יכולים לייצר תרבות חדשה.

נשבר לי שאתם דווקא כן מאמינים לכל מיני שטויות שהתרבות הזאת העמיסה עליכם. כל מיני קשקושי אגו, כוח ושליטה. נמאס לי שאתם מאמינים שמה שמראים לכם בטלוויזיה זה המציאות. נשבר לי שאתם יודעים שמשקרים לכם, ואתם ממשיכים להקשיב למי שמשקר לכם.

החולמים והציניים

נשבר לי שכל אחד שמעז לחלום על עולם טוב יותר מיד מכנים אותו נאיבי. אולי זה הפוך בכלל? אולי להיות נאיבי, זה להיות נורמלי, ואפילו ריאלי? אולי זה בכלל הטבע הבסיסי שלנו? אולי כל השאר זה ציניות פסימית מדוכאת ודכאנית שהיא מנוגדת בכלל לטבע שלנו, והיא כאן רק תודות למה ששאבנו מתרבות קלוקלת?

אולי הגיע הזמן להתייחס לאופטימיות, לחלום ולחזון קצת יותר ברצינות? אולי אפשר להוציא את הציניות לפנסיה?

כולם כל הזמן אומרים שאין כאן מנהיג עם חזון. "איפה הדור ההוא של המנהיגים ההם, שלצד הביקורת עליהם, לפחות היה להם חזון?". מתלוננים. סליחה, חסר לכם חזון? לכו תייצרו אחד! תפסיקו להתבכיין. לכו ליצור חזון!

נשבר לי שהמקסימום שאתם שואפים אליו זה שתצליחו לגמור את החודש ושלא יהיה כל כך יקר. נשבר לי שאתם לא רואים כמה עמוק הדיכוי כאן. נשבר לי שאתם לא רואים שדיכאו את השמחה שלכם, בעיקר את השמחה שלכם, לא רק את חשבון הבנק שלכם.

נשבר לי שאתם לא רואים כמה חסרה לכם אהבה. נשבר לי שאתם לא מבינים ש(אמרו את זה קודם) כל מה שצריך זה אהבה. נשבר לי שלכתוב כזה משפט מיד מתייג אותך כמחבקת עצים. נשבר לי שאין משרד ממשלתי לענייני אהבה. ונשבר לי שאין תכנית אסטרטגית בממשלה להגברת האהבה. נשבר לי שאת זה אתם לא כותבים בסטטוסים שלכם בפייסבוק. ונשבר לי שאף אחד לא מדבר על זה ברצינות. למה חתני פרס ישראל לא מפרסמים מודעה של עמוד בכל העיתונים שבה הם קוראים לממשלה לייסד לאלתר משרד לענייני אהבה בחברה הישראלית? למה זה נראה לכם מופרך? למה נראה לכם שאני צוחקת? וחמור מזה, למה אתה נחרדים מהאפשרות שאני דווקא מדברת ברצינות?

הימנים והימנים המתלהמים, וגם השמאלנים

נשבר לי מהימנים המתונים שמחרישים לנוכח ימין קיצוני מתלהם שמאחל לכל הערבים והסמולנים מיני מיתות משונות. לא כל ימני רוצה לזרוק את כל הערבים לים, לא כל ימני חושב שלהיות שמאלני זה אומר להיות עוכר ישראל. אז איפה אתם? למה אתם שותקים מול הרעל הזה שמפוזר כאן בשמכם?

נשבר לי מהשמאלנים. אלה שרואים בפלסטינים אחים אבל מתעבים את אחיהם המתנחלים. שמאל שאינו אוהב אדם עד הסוף - הוא אינו שמאל. מצטערת. הגיע הזמן שתתחילו לאהוב את המתנחלים כבני אדם אפילו אם הם טועים לתפישתכם. תתווכחו ותכבדו.

נשבר לי גם מהיהירות הזו של השמאל. הוא בטוח שהאידיאולוגיה שלו היא אמת עליונה וכל דבר אחר ממנה נחות. לא חלילה אחר, שונה, בגובה שווה ערך – לא, פשוט נחות. ונשבר גם מההגמוניה האשכנזית בשמאל.

נשבר לי שאתם כולכם, ימנים ושמאלנים, לא רואים כמה שאתם דומים בעצם. לכל אחד מכם יש כתובת לשנאה כלפי מישהו. אתם בדיוק אותו הדבר.

וגם הפמיניסטיות!

נשבר לי שהטון השולט בשיח הישראלי הוא גברי בלבד. מצד שני, נשבר לי שחברותיי הפמיניסטיות מנסות לא פעם להיאבק בזה בדרכים גבריות. נמאס לי שנשים בפוליטיקה הישראלית מחביאות את הנשיות שלהן. נשבר לי שהן לא מביאות את עצמן במלואן, כפעולת ההתנגדות האפקטיבית ביותר: להיות אישה במלואה.

*

נשבר לי שאתם לא מאמינים שאפשר לשנות. נשבר לי שאתם מרגישים חלשים וקטנים. נשבר לי שאתם לא מאמינים בעצמכם ובכוחכם.

נמאס לי מהרפיסות הזו, ריפיון הידיים הזה, הייאוש המעונה, הרחמים העצמיים, התלונות, הקיטורים, השקיעה לתוך הספה, הכניעות! כמה אפשר להיות כנוע? כמה אפשר להמשיך להתקרבן? איך יכול להיות שהמקסימום שאתם עושים זה מחאה חלושה בפייסבוק ובטוויטר? למה אתם לא קמים? עומדים על הרגליים? יוצאים החוצה? מתכננים? רוקמים חלום? מתארגנים? עושים?

נשבר לי שאתם כולכם מובלים כצאן לטבח תרבותי-כלכלי-חברתי ואתם לא נעצרים. נעצרים על באמת. ממשיכים ללכת. כנועים. מציצים בצער מאופק זה בעיניי זה. מבינים מה קורה וממשיכים ללכת. יודעים אבל מדחיקים את העובדה שאתם במסלול לאבדון. הולכים, הולכים, הולכים.
מדי פעם מישהו מצייץ הלצה. צוחקים. שמים לייק. הולכים. נטבחים כל יום, עוד קצת, דק דק.
וממשיכים ללכת.
ראש שחוח.
ככה זה וזהו.
החיים קשים.
מה שהיה, הוא שיהיה.
יאללה למשרפות התרבות!

תגידו לי, עכשיו ברצינות, אתם יצאתם מדעתכם?

אור-לי ברלב היא פעילה במחאה החברתית




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה