12 שנה בלי אמא

"באמת שלי, כל שנה שעוברת היא עוד שנה שלא היתה לי בה אמא. ובאמת שלי האמא שהיתה לי היתה אמורה להיות כאן אתי עדיין. להנחות אותי איך מתמודדים עם החיים" פוסט אורח של עידית מהבלוג milotai

22/11/2012
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS
» איור: ThinkStock

מתוך הבלוג milotai של עידית

אתמול מלאו 12 שנים ללקיחתה של אמי. הנה דברים שאמרתי באזכרתה:

עוד שנה ואני יושבת מול המחשב מנסה לכתב דברים שטרם אמרתי. מנסה להבין ביני לבין עצמי האם אני מדברת אליך או אל האנשים שמסביבי. האם אני מחפשת לתמלל את כאבי או להזכיר, משל אפשר היה לשכוח, על לכתה של מי אני כואבת כל כך. והכתיבה, שהפכה לחלק מהוויתי בשנה האחרונה – כל כך קשה לי. מאוד.

כשאני כותבת אני משתדלת תמיד להישאר נאמנה לאמת שלי. לא להתחשב באיך היא תשמע ולא לנסות ליפות אותה כדי להצטייר טוב יותר. שנים של חינוך עיקש בעניין, בנו אצלי את המחוייבות הבלתי מתפשרת הזו. הפחד להיחשף בחולשתי תמיד מתקפל בפניה ותמיד מפנה מקום לקודש הקודשים – הכנות.

אבל אחרי שתים עשרה שנים, קצת קשה לי מדי להודות שהכאב אותו כאב. שהתסכול אותו תסכול ושהגעגוע אותו געגוע. אחרי כל כך הרבה זמן אני מרגישה שמצפים ממני להתרגל כבר. להצליח לעמוד על שתי רגליי בלי להרגיש שהאדמה כבר לא יציבה כמו פעם. להגיד שעברו כל השנים ושזה באמת הרבה מאוד זמן. אז איך אוכל לכתב את האמת שלי כשהיא כל כך רחוקה מזה. כל כך פשוטה ולא מתוחכמת, כל כך מאכזבת, כל כך קשה להכלה, כל כך כל כך כואבת.

כי באמת שלי, כל שנה שעוברת היא עוד שנה שלא היתה לי בה אמא. ובאמת שלי האמא שהיתה לי היתה אמורה להיות כאן אתי עדיין. להנחות אותי איך מתמודדים עם החיים. להיות גאה בהצלחות שלי ולהצליח להפוך את הכשלונות לנקודות צמיחה. האמא שהיתה לי היתה אמורה לאהוב את הילדים שלי כמו שמעטים יודעים לאהוב. להגיד לי שזהר היא הדבר היפה ביותר בעולם, שעומר מחונן גם בלי מבחנים ושמבט אחד של יואבי מפלח לה את הלב. והאמת הזו לא משתנה עם השנים. היא רק הולכת ונהית עמוקה יותר.

אני מספרת לילדים שלי שיש להם סבתא רבקוש. שהיא בשמיים. מסתכלת עליהם, דואגת להם, גאה בהם ובעיקר – מאוד מאוד אוהבת אותם. לפעמים הם קונים את הסיפור הזה, הרבה פעמים הוא מופשט להם מדי. אני מספרת להם אותו וגם קצת לעצמי. אבל יודעת שזה לא מספיק. לא להם ובעיקר לא לי.

כמה שהיית יפה

הייתי כאן בערב יום כיפור. באתי וכמו כל שנה לא לגמרי ידעתי מה לעשות. בעודי מתלבטת, הגיעה המשפחה של מי שנקבר לצדך. הנהנתי בראשי וברכתי אותם לשלום. הם חייכו במבוכה קלה ואמרו ששמעו עלייך הרבה. בדרך כלל אני לא מבררת. אני יודעת שהיית מלכת העולם ולא צריכה דיווחים נוספים על כך. הפעם, מצאתי את עצמי שואלת מה שמעו. חשבתי שיגידו ששמעו על איזו עורכת דין מפורסמת היית, על כל מקורבייך החשובים, על חכמתך הנדירה, אולי אפילו על כמה שהיית יפה. אבל להפתעתי הם ענו "שמענו שהיא היתה דתיה". אני מודה. ברגע הראשון חשתי אכזבה. יש הרבה אנשים דתיים וכמוך אין עוד בכלל. עניתי שכן, היא הייתה דתיה ומיוחדת, והמשכתי לעמוד מול קברך ולייסר עצמי על כמה שהוא נראה רע. אחר כך באוטו חשבתי שאת דווקא, בטח היית שמחה. הזכרתי לעצמי איך היית אומרת שהיית דתית לפני שהיית בנאדם ועל כמה שאלוהים היה חלק מחייך , ושוב הרגשתי תסכול על שאנחנו לא יכולות לדבר. שאני לא יכולה לספר לך איך גם אני מגדלת דור שמצליח ליצור לו קשר ישיר עם בורא עולם. איך זהר מברכת איתי על נרות שבת מכל הלב, עוצמת עיניים ומברכת שבת שלום בחיוך השמור לרגע המיוחד הזה בשבוע. איך עומר חי ונושם את סיפורי התנ"ך ומתפלל בבוקר מתוך כוונה השמורה למיוחדים שבמיוחדים. ואיך ויואבי מתעצבן על אלוהים החוצפן על כלבים משוטטים, שודדים רעים, מזג אוויר לא מוצלח וכל דבר שמפריע לו בחיים, אבל גם מודה לו על כל מה שטוב כמבין היטב מי מנהל את עולמו

ומכל הדברים שהייתי רוצה שתלווי אותם בהם, פתאום כאב לי במיוחד על שאת לא חלק מהעולם הזה שלהם. פתאום דמיינתי איך היית מראה להם את אליהו הנביא ואיך היית קוראת איתם בתנ"ך. איך היית מסבירה להם שלא חשוב מה לימדו אותם במסגרות – הכי חשוב לאהוב אותו. בכל לבבם. וככל שדמיינתי יותר, הבנתי כמה אני עדיין צריכה אותך.

אז כן, שתים עשרה שנה עברו, ונדמה לי שעדיין לא השלמתי עם לכתך. עדיין לא הצלחתי לסמוך על עצמי מספיק ולדעת שאני יכולה לבד. אני עדיין כואבת, עדיין מתוסכלת ועדיין מתגעגעת. אין בזה שום דבר חדש. אמרתי את אותם הדברים גם בשנה שעברה ואני יודעת שאומר אותם שוב בשנה הבאה. כי לא חשוב כמה אפשר לדבר ולספר עלייך ועל חייך בלי סוף, להזכיר את רשימת מעלותייך ולסייג ולומר שממילא אין דרך להעביר כמה מופלאה שהיית, בסוף אני ילדה שלקחו לה את אמא הרבה יותר מדי מוקדם. ואת זה שום זמן לא יעביר ושום הרגל לא ישנה. הגעגוע והכאב הוא לא על חכמתך ויופייך שנגזלו מהעולם, הוא על האמא שאין לי.

הנה מילאתי עמוד ועוד קצת. ולא שיחקתי עם שתיים עשרה השנים ואסוציאציית בת המצווה שהן מעלות, ולא פירטתי את כל פעמים שבהם השתגעתי שלא היית כאן. לא מספיק הדגשתי שהיית אחת שאין כמוה ולא ווידאתי שלא חזרתי על דברים שכבר כתבתי. כתבתי לך, לעצמי ולעולם. לא כדי שיזכרו, לא כדי לעדכן ולא כדי לכאוב יותר. כתבתי כי אני כותבת את עצמי. שנה אחרי שנה אני באה לכאן ושמה את עצמי על הצלחת. בלי לייפות, בלי לתכנן, בלי מחיקות. ככה. כמו שאני. כמו שגדלתי. כמו שאני עצמי שתיים עשרה שנה בלעדייך.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה