רחוקה מהבית

כולם שואלים את דורית חכים שחיה עם משפחתה בעמק הסיליקון איך זה להיות רחוקה מהבית כשיש מלחמה, אבל המלחמה מגיעה אליה מכל ערוץ אפשרי, וגם הפחד

18/11/2012
דורית חכים קבלו עדכונים מדורית
  • RSS
» צילומים: שרון ברקת

כולם שואלים אותי איך זה להיות בחו"ל כשבארץ יש מלחמה.

אני בוחרת לפתוח ברגע אחד.

בשבת אחר הצהרים לקחנו את הכלב לטיול אחרי שהגשם פסק. בשפה של כאן קוראים לזה "הייק", כלומר הליכה בטבע. הלכנו בשביל ביער הסמוך לביתנו, האדמה הייתה רטובה ומרובדת עלים אדומים-כתומים-צהבהבים של סתיו. הבן שלי התעכב לספור את הפטריות הרעננות שצצו אחרי הגשם, הכלב רץ קדימה ולפנינו נגלה איש על סוס.

האיש על הסוס קד לנו לשלום מתוך מגבעת הרוכב האלגנטית שלו, וחשבתי לעצמי כמה זה יפה שהוא מכבד את הסוס שלו בתלבושת המפוארת, כמו מבקש לתת לפעולת הרכיבה את ההוד היאה לה.

אז ביקשתי לצלם אותו. כשהוצאתי את האיפון מהכיס ראיתי שהתקבלה הודעה חדשה בווטס אפ. רפרפתי אותה במהירות כדי להיכנס למצלמה וליבי נעצר - היה כתוב בה שעוד אחד מאחייני קיבל צו שמונה.

האיש על הסוס אינו יודע מאום עלינו. הוא שאל בנימוס, מה שלומכם, ועניתי, בנימוס, הכול טוב. שהרי איך אפשר להסביר לשכן החביב על הסוס מה עובר עלינו. הוא אפילו אינו יודע עד כמה חייו הם גן עדן של דבש ופסטורליה. אין לו אויבים, מלחמות, פצצות, אזעקות. גם לא היו לו – מעולם. החרדה הקיומית שאנחנו נולדים לתוכה, כישראלים, היא לא החרדה הקיומית שהאמריקאים הלכו איתה לבחירות בתחילת החודש. החרדה הקיומית שלהם היא חרדת אי יכולת ההשתכרות. החרדה הקיומית שלנו היא שאולי מחר לא נהיה. כאומה, כמדינה, כאדם.

או לפחות זה מה שהכניסו לנו לראש מאז שנולדנו. הדבר הראשון שהכה בי כשעברנו לחיות בארצות הברית היה שאפשר אחרת. אפשר לחיות בלי פחד. שמאות מיליונים של אנשים חיים ככה.

יש גם ערבים טובים

אני מתלבטת מה לספר לילדי. כמה לספר להם. איך לספר להם. בבואי להסביר להם מדוע שוב ישראל תחת מלחמה אני מבינה עד כמה המציאות המורכבת והמרובדת אינה מובנית להם. השאלות שלהם מכוונות אותי להסברים בקווים של שחור ולבן והם מסכמים אותי בכך שהישראלים הם הטובים והערבים הם הרעים.

אני נחרדת מהפשטנות ומנסה לתקן ואז שומעת את עצמי אומרת את המשפט האומלל ביותר "אבל יש גם ערבים טובים".

אני שמחה שצרימות האזעקה נחסכו מהם. אבל לא מצליחה להתנתק ממסך המחשב. האינטרנט מביא את דני קושמרו ישירות לחדר העבודה שלי והשעות נוקפות ואני עדיין בפיג'מה עם כוס האספרסו הרביעית, מרותקת ללהג הבלתי פוסק באולפן חדשות ערוץ 2, כאילו לא בזתי ושנאתי כל דקה בו באירועים מכוננים אחרים כשגרתי בארץ.

בערב אני יוצאת לבלות עם חברות שלי מהיוגה. אנחנו בבר של טעימות יין ומהר מאד הן שואלות אותי בנימה מודאגת מה שלום המשפחה שלי בישראל ומוסיפות שזה בטח נורא קשה להיות רחוקה מהבית בימים כאלה. השיחה מתקדמת ואני מוצאת את עצמי עושה את מה שכבר למדתי שעליי לעשות בניכר וזה לייצג את הצד הישראלי ללא סייגים. צפון קליפורניה היא אנטי ישראלית במיוחד והמלחמה על דעת הקהל כאן היא אקוטית. במהלך השנים שאנחנו חיים פה פגשתי יהודים אמריקאים שנלחמים יום יום לתקן דעות מופרכות ואיומות אודות ישראל. המצב כופה עלי לאפסן את דעותיי השמאלניות בארון ולהסביר ממש מההתחלה שהחמאס הוא ארגון טרור, שלמרות שישראל יצאה מעזה החמאס ממשיך להפגיז את ערי הדרום ושיחסו לנשים הוא פשוט נורא. אני לא רוצה לשמוע את עצמי משטחת ככה את המציאות אבל אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון. שוב, המציאות המורכבת והמרובדת אינה יכולה להיות מובנית. לא בתנאים הנוכחיים.

אנחנו בתחילתה של השנה השלישית שלנו בעמק הסיליקון, מקום שהבהלה לזהב היא הזהות שלו. מקום שבו ההודים הם לא המטפלים בקשישים אלא טובי המהנדסים בחברות המובילות בעולם. כמו בדלת מסתובבת בכל שנה מגיעות לכאן המון משפחות חדשות ובכל שנה יש גם כמה שעוזבות חזרה לארץ. השאלה השנייה ששואלים אותי אחרי מה הוא השם שלי – היא כמה שנים אנחנו פה.

בערב שבו החלה התקיפה הייתי ב"ערב אימהות" של כיתה א'. זהו עוד אחד ממנהגי המקום, שנוצר כדי להקנות חיי קהילה, לגבש את ההורים ולעזור להם לעשות "נטוורקינג". אף פעם לא מזיק לגלות באירוע כזה שהאבא של הילד הכי נודניק בכיתה הוא בכיר באינטל. במסיבות האלו יש בכניסה קערה עם מדבקות וטושים וכל אחד מתבקש לרשום את שמו על מדבקה ולהצמיד לחזה. אחר כך משחקים במשחקי חברה-שוברי קרח,  כמו משחק האמת והשקר, ואחרי שעתיים הולכים הביתה ומסמנים וי על עוד משימה בלוח. עד לדלת עוד הייתי עמוק בעדכונים בטוויטר ובווינט. ברגע שהדלת נפתחה נשכחה ממני התקיפה. הייתי ביקום מקביל, שבו למרות היותנו אימהות ישראליות לילדים שעשויים להמשיך לחיות על החרב, כעת אנחנו אורחות לרגע ומוטב ליהנות מההצגה.

בעודי מסיימת לכתוב הבן שלי הקיץ משנתו בבכי, אני פוחד לישון. שאלתי למה, יש לי מחשבה שלא מפסיקה, אמר. מה המחשבה שאלתי בחוסר סבלנות.  אני חושב על המלחמה, ענה.

אולי טעיתי שסיפרתי לו? אני חוששת שכן.

לטור הקודם של דורית חכים בסלונה, "תוגת ה40"




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה