לחיות עם כאבים

רובנו נרדמים באווירת מחשבות סיכום היום, הבטחות ליום שאחרי או פנטזיות. "ישראלית" נרדמת עם כאבים. נחשו מה מחכה לה כשהיא מתעוררת בבוקר למחרת? שיר כאב, עובר ושב

11/11/2012
כמוני - חברים לבריאות קבלו עדכונים מכמוני - חברים לבריאות
  • RSS
» כואב שזה מעצבן, ומציק ומעיק (צילום: Thinkstock)

מתוך הבלוג של "ישראלית" המתפרסם באתר כמוני – חברים לבריאות

כואב.

כואב לי.

כואב לי מאד.

כואב לי שזה מעצבן.

כואב לי שזה מעצבן ומציק.

כואב לי שזה מעצבן, ומציק ומעיק.

כואב לי שזה מעצבן, ומציק ומעיק ומשבש את חיי היום יום ו מ ת ס כ ל

לקית במחלה כרונית. היא כאן כדי להישאר. לקח לך המון זמן להפנים והרבה תהליכים להתמודד איתם - הכחשה, הדחקה, עוד בדיקות, חוסר ודאות, ודאות, שוב חוסר ודאות, שוב בדיקות, שוב רופאים, שוב ודאות, שוב לא, יותר מידי אינטרנט, פחות מידי זמן, הבנה, הכנעה.

אבל לא רק עם המודעות צריך להתמודד אלא גם עם הסביבה...

ללכת לישון עם הכאב, לקום עם הכאב

את הפוסט הזה כתבתי בראש עשרות פעמים לפני השינה. אז, כשלרוב האנשים מגיעות מחשבות של סיכום יום, הבטחות ליום שאחרי או פנטזיות, אני מתמודדת עם כאבים. רק כשאני מנצחת אותם - נרדמת. ונחשו מה מחכה לי, יום יום, בבוקר?

לחיות עם כאב כרוני.

זה משפט יפה וסתום למי שלא חי את זה, למי שלא מבין מה זה ללכת לישון עם כאב, להתעורר, ליהנות מכמה השניות הבודדות עד שהגוף מבין שהוא קם - ועמו הכאב.

הגבלה, אם זה בתנועה, אם זה בפעילות פיזית לפעמים, אם זה בעייפות או הכל ביחד. תופעות לוואי של תרופות, בדיקות - רופאים - תרופות. מתיש.

למה נזכרתי לכתוב את כל זה עכשיו? אולי כי סוף הקיץ וזה אפילו קשה יותר? אולי כי בתקופה קשה יותר צריך לפרוק יותר? אולי כי זה פשוט כואב? אולי כי אני רוצה לשמוע גם אתכם, אחיי ואחיותיי למחלות הכרוניות שמתחפרים שם בשקט מאחורי המקלדת.

כואב לי אבל לא רוצה שהילדים ירגישו מקופחים

אתמול שמעתי אמהות מהגן של הילדה מדברות עלי מאחורי הגב. הן קראו לי כבדה. צבט לי. הכבדות הזו, היא לא עניין של משקל וגודל, שתבינו. אני הרבה יותר קטנה וזערורית מהן. הכבדות שהן דיברו עליה היא איך שהן תופסות אותי מחשבתית, שכן אני, בניגוד אליהן, לא רצה מהגן לגינה ובגינה אחרי הילדים, לא מעבירה ימים שלמים בג'ימבורי או בבריכה ובאופן כללי הרבה הרבה הרבה פחות פיזית מהן.

אני כמובן מקווה ורוצה לחשוב שאני "מכפרת" על ההיעדר הזה בתכנים ובכיף אחר ומגוון עם הילדים שלי, ובעיקר לא הייתי רוצה שהם עצמם ירגישו מקופחים או ישמעו דברים שליליים על אמא שלהם. אוף.

אז אני חוזרת רגע אחורה, לכאבים המעצבנים. ואצלי הם דווקא באים בעיקר במנוחה, כשכבר רוצים להשתרע, להירגע, להתפנק - או אז הם קופצים עליך כמוצאי שלל רב "אהה! חשבת שתנוחי? הו לא! קומי צאי אחותי כלה! כי את לא לבד פה!".

וזה מעצבן. זה כ-ל כ-ך מעצבן. ומרגיז. ושואב אנרגיות. שלפעמים, ככה בשקט, אני כועסת על האנשים ה"רגילים" - אלו שלא רק שאין להם מושג על מה אני מדברת, אלא שגם אין להם יכולת להבין ולפעמים גם לא להקשיב (טוב נו, אולי קצת, אולי חלק).

החולים הכרוניים נשארים בארון

אנשים אוהבים להיקשר למצליח, למשיג, לחיוני, ולא לכבד-חולה-עייף והמתקשה לתפקד. הם לא רוצים לשמוע כמה כאב לך או איפה, מה זה מנע ממך לעשות או איזה תסכולים יש לך בגלל הפער שבין הרצוי למצוי. ואת – רק רוצה להספיק שמינית ממה שרצית או יכולת לפני פרוץ המהומות בגוף שלך.

כפועל יוצא מכך חולים כרוניים נשארים בארון. מורידים פרופיל, תקועים בתוך עצמם עם הכאב והבעיות שלהם, הדילמות, התרופות ותופעות הלוואי.

אפילו לבני המשפחה לפעמים קשה לקבל. אחי ואבא שלי, למשל, מתעלמים באופן מוחלט.  כאילו זה לא קרה או יכאב לי פחות אם הם לא יקראו לזה בשם. זו צורת ההתמודדות שלהם? כנראה.

בן הזוג שלי, טוב, הוא מכיר את הטרוניות והמצב מקרוב. לא אחת נקרא לשוב מוקדם יותר מהעבודה, לעשות עבודות פיזיות עם הילדים או בבית, לעסות אותי בחומרים שונים המדיפים ניחוחות שהוא שונא וצורבים את עיניו, ובאופן כללי ללוות אותי לאשפוזים לבדיקות וכדומה.

אמא שלי – היא מציקה לי מרגע הקריאה ומנדנדת להיבדק וללכת לקבל תרופות ביולוגיות.

ורק אחותי משגרת רחמים בסמס ובמייל.

לכן אני כותבת

אני כותבת את כל זה מכמה סיבות: גם כדי להתמודד בעצמי. גם כדי להציב מראה ולבחון את הדברים. גם כדי להראות לחברים כמוני שישנם כמה סוגי התמודדות שונים וסוגי תגובה שונים.

מה אני רוצה? שלא יכאב לי, נו מה וגם רוצה להרגיש טוב ולהיות חיונית, עירנית מפוקסת ומתקתקת. נכון, המשפחה והחברים לא יכולים לעזור בזה.

איך כן?

ובכן, אני משערת שלהתעניין, להביע אמפתיה לעיתים ולהכיל - זה לגמרי מספיק. לפעמים חיבוק אחד יכול להיות שווה הרבה. לפעמים סתם עזרה פיסית.

אני מבטיחה לא לחפור בתלונותיי ולהמשיך לחייך.

ואיך זה אצלכם?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה