כל אחת רוצה להיות ברבי?

רוב הילדות בעולם אוהבות לשחק בברביות, עובדה. אבל זה שילדות הלכו עוד צעד עם האהבה הזו והפכו עצמן לברביות אנושיות זו עובדה עם כמות לייקים עצומה ומטרידה

11/11/2012
מיה גרינברג קבלו עדכונים ממיה
  • RSS
» גם אמא רוצה לשחק (צילום: gettyimages)

קל לאהוב את ברבי, היא מדליקה, יש לה מלא בגדים ואביזרים. היא יכולה להיות מה שהיא רוצה, פעם גולשת בים, אחרי זה על שייק בבריכה עם החבר'ה, קופצת למספרה, ואז לקליניקה הוטרינרית בה היא מטפלת מכל הלב בחיות המחמד של חברותיה כולל צילומי רנטגן לכלבלבים, רוחצת פודלים ננסיים, או סתם יושבת בבית וקוראות ספר הגות... ברבי היא בובה אולטימטיבית כי יש לה אינסוף אפשרויות. ואם חסר, אז קונים עוד סט אביזרים ובגדים תואמים כדי להגשים את החלום. איך אני יודעת? יש לי ילדה בת 6 וחצי.

הכל התחיל כשראיתי את האוקראינייות שהפכו את עצמן לברביות בשר ודם והבנתי שהתופעה לא כל כך תמימה ולאו דווקא חולפת עם גיל ההתבגרות. לפחות לא אצל הנערות הנאות למדי של אוקריאנה. הילדות שם כנראה הסיקו שההערצה ההיסטרית לחתיכה מפלאסטיק יכולה להיות תקפה גם על שיעתוק בשר ודם, והשקיעו את כל הונן בחיתוך בשרן עד השגת המותן, הציץ, האף הצר עם השפיץ וגודל העין התכולה.

מודה על האמת הייתי מהופנטת לסרטונים של הנשים האלה שהפכו עצמן לבובות הממכרות. עם שלל תמונות שלא יביישו את המותג. הן באמת עוצרות לך את הנשימה. הדמיון של ולריה לוקינובה לברבי גורם לך לפעור את הפה, ולגמגם לעצמך בקול רם "ואוו, היא באמת דומה לה". אך התחושה שאת יוצאת ממנה בסוף מסע המציצנות הזה היא שמשהו כאן פגום. ולא רק כי זה קיצוני,  צעד אחד מעבר למה שאדם נורמאלי עושה. אלא גם מקבל לגיטימציה מטורפת ושובר שיאים של פופולאריות. עפים עליהן בכל תוכניות הטלוויזיה ומסקרים כל צעד ושעל של לוקינובה וחברותיה. והתופעה כך נראה, רק בחיתוליה.

אז מה אני כאמא אמורה לחשוב אם הבת שלי נורא אוהבת לשחק בברביות שלה? וכאילו לא מספיק כמות הברביות שאנחנו קנינו לה, יש לה גם המון ברביות שקבלה בירושה. בקיץ שעבר סבא שלה הגיע עם ארגז מלא וגדוש במשהו כמו חמישים (!!) ברביות, וטרליון בגדים ואביזרים שאספנו אחיותיי ואני במשך עשור. נדוניה לתפארת. ולמרות שהאימא שבי עיקמה תחילה את האף מטעם הפן החינוכי (תן לה 100, היא תרצה 200), מהר מאוד הצטרפתי אליה - כי אין על ברבי, להפשיט, להלביש, להצליח להלביש לה אביזר על היד, על הראש, על הרגל. אבל ניתוח פלאסטי כדי להיראות כמוה??

כל אישה רוצה להיות יפה, נקודה. תרצו תקראו לזה רוצה להיראות טוב. כל אחת עם הסגנון שלה, והקומפלקסים שלה לגבי יופי. אבל יש תסביכים שהם תוצר מובהק של חשיפת יתר לסביבה תקשורתית רדודה ונושכת. המעקב הצמוד אחרי ידועניות שבאמתחתן יותר אזורים מנותחים בגוף מאשר יופי טבעי הפך להיות מצרך שבשגרה, עד כדי כך שבחורה מוכנה לעשות הכל כולל הכל כדי להיות לא סתם יפה, אלא גורפת לייקים.

הבעיה היא שהיום בשונה מבעבר לוקינובה וחברותיה משפיעות על הילדות שלנו מהקצה השני של העולם. והרי רק לאחרונה שמענו על מספר מקרים שבהם נערות התאבדו או ניסו להתאבד בעקבות בריונות ברשת. אז נכון הבריונות כאן היא לא מילולית או פיזית אבל היא בהחלט תודעתית. מישהו שוטף אותנו  24/7 בהגדרות משלו למושג "להיות יפה" רק בגלל שהוא מרוויח מזה על חשבוננו, ורובנו נופלות ברשת.

הצורך הטבעי באהבה אצל אותן בנות התעוות לחלוטין באוקיינוס האימג'ים החיצוניים, עד כי הן חשות שהן כפי שהן שוות כקליפת השום. הדימוי העצמי שלהן ברצפה, עד כדי כך שיש לבחורה אשליה שאם היא תדרוך בדרכה של הוד מעלתה הבארב, זה ישפר את המצב אם לא תכבוש בדרך לפחות את פסגת הפנטזיה של המין האנושי, ברבי- הו ברבי. די מגוחך אך בעיקר עצוב. לא רק בגלל מה שיעלה בגורלה של לוקינובה בעוד כמה שנים, אלא בגלל שהיא גם משקפת רקבון תרבותי שכל העולם שרוי בו.

כשאני שואלת את הבת שלי למה היא כל כך אוהבת לשחק בברבי, היא עונה:

"היא פשוט כייפית כזאת".

לקחתי ברבי אחת ליד ושאלתי בקול דקיק, "את חושבת שאני יפה?"

והבת שלי ענתה לי: "בטח שאת יפה, וגם חכמה ומעניינת, אבל כל זה לא חשוב אם את לא שמחה".

ואז אני חוזרת לקול שלי: "את באמת חושבת שזה לא חשוב?"

והיא עונה: "אימא, זה רק משחק. מה שבאמת חשוב זה להיות מי שאני ולהיות חברה טובה. נו, אימא, אפשר להמשיך לשחק?"

אם כבר כולנו תפוסים ברשת, אז בואו נצמח ממנה. את אותה מידת קישוריות שיצרנו נתעל לפרסום יתר של ערכים טובים, יחס טוב ואפילו חברות טובה. לא רק בגלל שזה נכון יותר לגדל את הילדים שלנו בגישה חיובית כפי שמעידים המחקרים, אלא בגלל שעם יחס הדדי ומתחשב ביניהם יהיה להם דימוי עצמי גבוה והרבה יותר קל להסתדר בחיים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה