הפוסט הזה הוא אני, חלק2#

הבלוגרים של סלונה בוחרים את הפוסט מהבלוג שלהם שנחרט לנצח בליבם

08/11/2012
מערכת סלונה קבלו עדכונים ממערכת
  • RSS
» Thinkstock

חלק שני מתוך שלושה. החלק הפותח כאן.

הקונה נחמה מהבלוג "הקונה נחמה" בחרה את הפוסט "לו הייתי". נימוק: "הוא הכי אני".

"גדלתי במשפחה שיש בה חשיבות רבה לרכישת מקצוע, רצוי אחד שיהיה מלווה בתואר ממוסד אקדמי מוכר. ביום השחרור שלי הגעתי ישירות מהבקו"ם למזכירות בי"ס ללימוד פסיכומטרי. כעבור חודשים ספורים כבר ישבתי בחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת ת"א".

הגרגרנית, מ"הבלוג של הגרגרנית", בחרה את הפוסט "חבוטה". "הנה פוסט שלי שאני מחבבת במיוחד, בו שפכתי את הלב וחבטתי חזק. כאילו לא עברה שנה..."

"יש ימים כאלה שאני מרגישה חבוטה. ברור מאליו שקימה השכם בבוקר אינה תורמת לעור הפנים שלי ובטח שלא לעייפות הכרונית, אבל עם זה אני מסתדרת. מה לא עושים במסגרת האהבה לילדים… אני מתכוונת לחבטות שמגיעות מכיוונים אחרים, קיומיים יותר, למשל מאלה אשר מדירים אותי ממקומות ישיבה באוטובוס או לא נותנים לי לשיר, רק כי אני אשה".

שיר בהר, כותבת את הבלוג, "תשאלו את אמא של...", היא בחרה את הפוסט: "יום הולדת - חגיגה נחמדת". "הפוסטים שאני כותבת הם לא אמוציונליים, אלא יותר שימושיים ומעשיים וכיוון שעכשיו אנחנו במבול של ימי הולדת ובזמנים שמחפשים לחסוך בהוצאות , תמיד טוב להזכר בפוסט על יום הולדת חגיגה נחמדת".

"יום הולדת. כל שנה הוא מגיע כמו שעון. אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל הבנות שלי מתכוננות למאורע חודשים מראש. בוחרות את צורת העוגה (חיפושית, טירה, ארנב, חתול…), חושבות על ההפעלה ליום ההולדת, מי יהיו המוזמנים, כמובן – מדמיינות את הר המתנות, ובנות – כמו בנות – מה תלבשנה".


חסה חוסכת, בחרה בפוסט "וממלאת מקום", והיא מסבירה: "שולחת את הפוסט שעליו קיבלתי את אחת המחמאות הגדולות והבלתי נשכחות בחיי - דודה פטוניה טוענת שחייה נחלקו ללפני ולאחרי שקראה אותו. רק בשביל זה היה שווה לכתוב אותו."

"אחד מחברינו בא להיוועץ באב הבית לפני שיפוץ דירתו החדשה. תוך כדי דיונים שכללו מילים כמו שטורץ’ ושליכטות, הוא פנה אלי בטרוניה ואמר שלדעתו אותנו, הנשים, בכלל לא מענין איך יראה הבית שלנו, כל עוד יש בו מספיק "מקומות אחסון". הוא ירק את המילים הללו בכזאת כמות של תיעוב ותסכול, שלא יכולתי אלא להסכים איתו. אני מתהדרת בהיותי אדם שזורק. זה לא שאני לא נקשרת לדברים. אוהו, איך שאני נקשרת לדברים, אבל עדיין אני מצליחה לשנע אחת לאיזו תקופה שקיות עם בגדים שכבר לא עולים, צעצועים שנס ליחם וקלטות שרק מנעימת הפתיחה שלהם מתמרטים עצביי. ועדיין, כשולית הקוסם, מתמלאים ארונותיי מעצמם."

שולי גלנץ, מהבלוג, "עניין שולי", בחרה בפוסט שקיבל הכי הרבה צפיות אצלה "הבית של אבא ואמא".

"מי החכם הזה שהמציא את הרעיון, שהזמן מרפא הכול? תשלחו אותו אלי בבקשה. כי במקרה המאוד פרטי שלי, הטריק הזה ממש לא עובד. הנה עובדה. כל שנה בימים הללו לפני החג המסוים הזה המכונה פסח, הלב שלי מתחיל להתכווץ. להיערך לקראת הכאב העתיד להשתלט עליו ברגע האמת – ערב החג".


א. חסרת תקנה, מהבלוג "חמושה במשקפיים וורודים", בחרה בפוסט "טבע עירוני", והסבירה: "לייזה, הרעיון שלך היה נפלא: בזכותו עברתי שוב על הפוסטים שלי, חזרתי לצמתים חשובות ויכולתי להתבונן לאחור על הדרך. תודה. משתפת באחד הפוסטים המוקדמים שלי, שממשיך לחיות בתוכי בכל פעם שאני יוצאת לגינונת העירונית שלי."

"הזמן שבו אני משקה את חלקת האלוהים הקטנה שלי הוא זמן איכות עם עצמי. מכל המקומות בעולם, דווקא שם אני מגיעה לתובנות חדשות ולעתים אף מפתיעות על עצמי ובכלל. מפתיע עד כמה יכולה גינה קטנטנה באמצע העיר להידמות לעולם האמיתי, או שמא זו אני שמשליכה עליה את כל מה שקורה לי?"

אורלי ברג, כותבת הבלוג "הוריקן", בחרה בפוסט הכואב "אמא - אולי תבואי בחזרה?", ושיתפה: "התלבטתי אם לבחור בפוסט הזה - אבל הפוסט הזה הוא אני. בימים שהבלוג המיוחד והמדהים הזה היה לי חיבוק של נחמה, חיבוק של אהבה, חיבוק של הכלה - בתקופה הכי קשה בחיים, בימים שהייתי בטוחה שלא יבואו אחרים -> הפכתם להיות הבית, המשפחה והחברים... תחושות וזכרונות כאלה לעולם לא שוכחים."

"בדיוק בצפירה בערב יום הזכרון לחללי צה"ל – גלשת לך בשקט לדרכך שלך והשארת אותי כואבת, אוהבת, עם לב מרוסק. לפני דקה היית כאן ועכשיו כבר לא…"

יפעת שלי, כותבת הבלוג: "שירת הים" בחרה ב"ארבעים וחמש דקות של טירוף".

המשקפיים שלך, משקפיים עם מסגרת כסופה כל כך לא מודרנית, נחים להם, להפליא, על האף הסולד שלך, כאילו הגחת לאוויר העולם איתם. עצמות לחייך הבולטות, והזיפים השחורים, והקטנים שמכסים אותן, דומים לשדה קוצים שמזדקרים להם בגאווה, ומוכנים לדו קרב, עקוב מדם, עם מכונת הגילוח שלך. ירדתי במבטי אל השפתיים שלך, שפתיים דקות שקליפות עור יבשות, נטולות לחות, בולטות מהן, מדמיינת איך אני מנשקת אותן, עד שפניך מאדימים ממבוכה, ואתה מתחיל להשתנק, ולחפש אחר מסיכת החמצן שלך.


יעל גלאובר מהבלוג על שמה, בחרה בפוסט האישי: "הסודות שהאור הבוקע מן המרפסות לא מספר".

ומה באמת רואים? אנחנו חושבים שאנחנו מכירים טוב את השכנים, את החברים, את המשפחה.. מקבלים ורואים את התמונה שהם מציגים לנו כלפי חוץ, לא שואלים יותר מדי שאלות, וממשיכים בחיינו."




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך