הפוסט הזה הוא אני

פרוייקט קהילה - בלוגרי סלונה בוחרים את הפוסטים הטובים שלהם. זה תמיד הרגש שקובע איזה ייחקק לעד בדברי הימים הבלוגרי שלך. חלק 1 מתוך 3.

07/11/2012
מערכת סלונה קבלו עדכונים ממערכת
  • RSS

כל בלוגר/ית מכיר/ה את העניין הזה, הפוסט הזה שכתבת בבלוג והפך לאבן דרך מבחינתך בחיי הבלוגריות שלך. פוסט שנצרב בזכרון הרגשי, כי חולל משהו מיוחד. אפשר לך לכתוב באופן הכי קרוב לפנטזיה שלך, הניב תגובות משמעותיות, הופץ בצורה מעוררת השתאות או כל דבר שעורר שינוי ונחקק.

הבלוגרית הפופולארית ואהובה "לייזה פאנלים" אבחנה זאת היטב, והעלתה בקבוצת הבלוגרים של סלונה בפייסבוק (בלוגרים אצלנו? הצטרפו!) כהצעה למשאל יפה במיוחד, מה הפוסט האהוב עליך ביותר בבלוג שלך? בשלושת הימים הקרובים נביא כאן את הבחירות של הבלוגרים ונימוקיהם, ובינתיים עולה מסקנה ברורה וחותכת: זה תמיד הרגש. פוסט שהושקע בו רגש, כנות, חשיפה, כמעט תמיד יקבל את המעמד הזה, של האהוב והקרוב ביותר ללב.

לייזה פאנלים, מהבלוג "יומן מסע קטן של עקרת בית גדולה" בחרה את הפוסט "מרק עוף". "זה הנבחר שלי! הוא לא מצחיק אבל אני הכי אוהבת אותו, הכי לא ביקורתית אליו הכי שלמה איתו".

"הבוקר התחיל רע.

מחפשת את המפתחות של האוטו ולא מוצאת.

"מישהו ראה את המפתחות שלי"?

היום יש לי פגישה אמיתית. לא עם מורה או גננת, או איזה אמא, לא ולא…קולות מן העבר שזכרו לי חסד קריירה, הרימו כפפה. מי יודע, אולי עבודה מפתה?"

גל ברקן, כותבת הבלוג "ראו הוזהרתם": בחרה בפוסט "להציל את איש המערות", "אם אתם כבר מוציאים אותי לקהל הרחב, הייתי הולכת על משהו שיותר נכנס לבטן הרכה, כמו זה":

"חצות. האייפון מזמזם. בשעות כאלו כולם יודעים שאני ערה, אבל אין טעם להעיר את כל יושבי הבית. זוהי חברתי ש’. "אני לא מבינה את זה!" היא מתייפחת, "אני פשוט לא מבינה!"

ש, היא מה שקוראים "גרושה באושר". יש דברים כאלה, אם כי לא רבים. שנים מעטות לאחר גירושיה הכירה ש’ את ר’, והם הפכו לחברים טובים".

פריידי מרגלית, מהבלוג "חזון ודעה קדומה", בחרה את הפוסט: "מטריקס - פוסט מעורר מחשבה". "אמנם זה לא הפוסט שגרף הכי הרבה כניסות, אבל הוא אהוב עלי במיוחד ונותן טעימה מהעולם המרתק איתו אני מתעסקת. עולם התודעה. המטריקס האנושי":

"האם העולם הסובב אותנו הוא ממשי כפי שאנו רואים אותו, או שאנחנו בעצם תודעות צפות בתוך בועה אלקטרומגנטית? בסרט ניאו נזרק לתוך עולם המטריקס ומוצא את עצמו בתוך מיכל, שם הוא מתפכח לראשונה ומגלה שהעולם שחשב לאמיתי, אינו אלא אשליה…."

סיגל דרעי, מהבלוג "Parole..Parole..Parole" בחרה את הפוסט "ילדה סוכר". "פוסט קצת ישן שלי, אבל תמיד רלוונטי".

"אני עצבנית. מאוד עצבנית. לא שזה כזה חריג אצלי, אבל היום אני עצבנית בטמפרטורה אחרת. היום החלטנו אלברט ואני לבלות את הבוקר שלנו בשוק הפשפשים. אלברט התיישב עם האייפד בבית קפה ממוזג, ואני יצאתי להזיע בין חנויות וינטג’ לסתם חנויות רהיטים ישנים. אין כמו שוק הפשפשים. שלוש שעות קניתי במיטב כספי דברים שאנשים אחרים זרקו. נהניתי. בשעה 13:00 נפגשנו בקפה ויצאנו חזרה לפגישת הורים בגן של הילדה. ממשהו נחמד אחד למשהו נחמד אחר, מה יכול להיות רע בלשבת ולהקשיב לגנן וגננת מריירים על הבת שלכם?. אז זהו שלא".

יעל כרמי מהבלוג "מכל האהבות", בחרה את הפוסט, "געגוע, מה עושים איתו?". הפוסט הכי אהוב? הכי קריא? הכי מדמיע? הכי מכווץ לב? כל אלה, אבל גם כזה,שאפשר להסתכל עליו, ולקרוא ולהאנח, ולחבק איש אהוב ולהגיד, אני במקום אחר. אוהבת ואהובה. והגעגוע, כמו געגוע, מלווה, מדי פעם, במדקרה קטנה כזו, בנגינת שיר, בריח תבשיל. בעונות השנה. הנה הוא. זה שבחרתי וקטפתי בעדינות, שהוא גם חלק מקטע מפרק מספר בכתובים".

"אני רוצה לשאול אותך משהו, אפשר? באמצע שיחה נעימה, שהחלה לפני עשרים דקות, כשאני מתרווחת על הכורסא הכחולה שלי בסלון, ענפי העץ שנראים מבעד לחלון הסלון שלי זזים ברוח, גורמים לי לחשוב שלמרות שאני גרה באמצע העיר, הנה, יש מסביבי קצת טבע, כשכל אחד מאתנו מחזיק דף שאלון אמיתי או דמיוני משני עברי הקו, ואחרי שאנחנו מבררים ומוודאים שלכל אחד מאתנו כבר מערכת יחסים משמעותית אחת מאחריו, הוא ביקש רשות לשאול משהו.

אז הייתה לך אהבה גדולה, והיא נגמרה? אין סיכוי שתחזרי לשם? אין, יריתי, בטח, חתמתי וסגרתי".

אביגיל פולק כהן, מהבלוג "פיסות מהחיים", בחרה את הפוסט "צאו מהגוף שלי". "יוזמה ברוכה של לייזה והנה אני מצרפת פוסט שהפך לסדרת פוסטים. זהו פוסט אישי,כועס, לעיתים מתוסכל אבל שיצא עמוק עמוק מתוכי והוא הכי אני".

"אתחיל בגילוי נאות. בעלת הבלוג הנ"ל להלן אנוכי הינה אישה מלאה. כלומר עם עודף משקל. על העובדה שאני מאושרת ושלמה עם עצמי ועל המלחמה הבלתי פוסקת במשקל בפוסט אחר. בפוסט הזה כמו קודמו בסדרה אני מבקשת,מה מבקשת,דורשת! שיעזבו אותי במנוחה ויתנו לי לחיות בשלווה עם המשקל שלי. אין עוררין על כך שעודף משקל הוא לא דבר בריא אבל מכאן ועד להיכנס לי לגוף ולמשקל,להציק ולהטיף הדרך ארוכה".

עפר צרפתי, בעל בלוג האוכל "אוכל אמיתי", בחר בפוסט הפופולארי: "קונצ'רטו לארבעה לימונים ובית" כאחד האהובים עליו.

"עץ הלימון שבחצרי לא יסלח לי לעולם. ובצדק.

נקמתו החמצמצה תתבטא בשנים שיבואו, במיעוט תת פריו.

חבריו, ואולי בני משפחתו, הנטועים עלי גנות אצל שכנינו, כורעים תחת פריים כדי להתפקע, כאילו להכעיס, והוא – בשלו."

שרון מגנזי, מהבלוג "מגנזינה" בחרה בפוסט האהוב עליה את "ג'וסי לוסי (או אמנות הקרקס של החיים)". "ואני למרות גמישותי המוכחת, נזכרתי שהמילים הן הלהטוט המיוחד שלי."

"החיים שלנו הם אומנות קרקס בפני עצמה. בכל שלב בחיינו, בכל תחום: בזוגיות, עם החברים, במשפחה ובעבודה, אנחנו מתרגלים את האומנות הזו באופן שוטף. איך לדלג מעל מהמורות ומכשולים בפישוק רחב ובמתיחת ידיים כזו שתביא לנו מינימום פגיעות".

שחר בן פורת, מהבלוג "רגשות זה כל הסיפור", בחר את הפוסט "החיים ביחד ולחוד". "את הפוסט הזה כתבתי בעקבות הכתבה על המסע של שי אביבי וזוגתו לקומונה תמרה באירופה (שגם מחזיקים בבלוג בסלונה, כידוע). זה היה אחד הפוסטים האישיים יותר שכתבתי, על הקומונה העירונית שאני חבר בה. להפתעתי, עד היום זהו הפוסט הנקרא ביותר מכלל הפוסטים שפרסמתי."

"הכתבה "הכל פתוח?" שפרסמו שי אביבי ומיכל ליבדינסקי אודות הביקור שלהם ביישוב של קהילת תמרה בפורטוגל, היתה אחת הכתבות המרתקות שקראתי באחרונה. בתוך בליל הכתבות על המציאות שלנו, שחלקן רק מייאשות, סוף סוף כתבה המעוררת שאלות במקומות בהם כולנו מסובכים, תוך שהיא מביאה נקודת מבט שונה על האופן בו אנו חיים; על האופן בו אנו חושבים שחייבים לחיות".

עדי פילץ, מהבלוג "שלושה ילדים שתי מתבגרות", בחרה בפוסט: "על חתולים ופירסינג". "אחד הפוסטים הראשונים שלי. משא ומתן עם הילדים - אתגר יומיומי."

"תקציר הפרקים הקודמים: התחתנתי, הריתי, גידלתי, טיפלתי, הסעתי, החזרתי, נתתי, אהבתי. הרצה קדימה. חלפו שש עשרה שנים. התינוקת שלי חגגה 16 שנים להיווסדה ואני חוגגת איתה.

סצנה ראשונה: לילה. אני במיטה. קוראת (טוב, רואה תכנית מטומטמת בטלוויזיה). דפיקה קלה על דלת חדר השינה שלי. כנסי. 16 נכנסת לחדר. "יש לי הצעה שלא תוכלי לסרב לה" היא אומרת בקול בטוח. אני, חצי מנומנמת, מתפלאה, חשה את הדופק עולה במעט ומטיבה את הכרית שמתחת לראשי. מתיישבת. מיד אני מסננת "אני כמו ממשלת ישראל, לא נכנעת למשא ומתן, ולא מקבלת תכתיבים. לא מבני 16. ולא בכלל". אני לא באמת זוכרת אם אמרתי את כל זה או שרק חשבתי את זה לעצמי."




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך