"הפכתי לאישה כאובה ומותשת"

היא התרגלה לעייפות, אבל שום דבר לא הכין אותה לקראת כאבים בכל הגוף, בחילות, הקאות, שילשולים. יש לך פיברומיאלגיה, אמרה הרופאה, ויעל פ. הבינה שהחיים שלה עומדים להשתנות

31/10/2012
יעל פ. קבלו עדכונים מיעל פ.
  • RSS
» עייפות, כאבים, חרדה (צילום: Thinkstock)

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אדם פעלתן ונמרץ, עובדת הייטק ופעילה חברתית. לא יודעת איך, יום אחד הפכתי להיות אישה כאובה ומותשת.

אלו היו ימי חילופי עונות, תקופה של שינוי, תחושה באוויר של משהו חדש מתקרב. הייתי עייפה מתמיד, אך כהרגלי לקחתי את הכדורים שאמורים לעזור לי להתעורר ויצאתי לעבודה. היו לי משימות בשפע ולא יכולתי להרשות לעייפות להשתלט לפני שאני יוצאת לחופשה.

צועקת על עצמי שאני עצלנית בלי לדעת שיש לזה סיבה

לעייפות המתמדת התרגלתי:כבר קרוב לשנתיים מאז שאיבחנו אותי כסובלת מתשישות כרונית במעבדת השינה. הרופא הסביר לי, שאם אדם ממוצע זקוק ל-7-8 שעות השינה, הגוף שלי כנראה זקוק ל-12 לפחות. אני זוכרת שניסיתי להיזכר האם יצא לי בתקופה האחרונה לקום רעננה משנת הלילה. התשובה כמובן היתה: כבר המון זמן לא.

הרגשתי שאני צועקת על עצמי כשהשעון מצלצל, שאני עצלנית ושזו הסיבה היחידה לרצון שלי להמשיך לישון. לא דמיינתי שיש סיבה בריאותית לכל המצב הזה.

הרופא רשם לי תרופה מאוד יקרה שעוזרת "להתעורר", פרוויג'יל שמה. אמנם שילמתי מחיר כבד על התרופה, אך ידעתי שאין מחיר להתעוררות לחיים מהמצב שהייתי בו לפני. חזרתי לתפקוד, פתאום הספקתי דברים, הייתי צלולה שוב, הצלחתי בלימודים, חזרתי לחיות את חיי החברה שפעם היו לי, לפני שנהייתי ישנונית שכזו.

במהלך השנתיים הבאות, למדתי ועבדתי במלוא המרץ ואפילו התחלתי מערכת יחסים עם אישה לראשונה בחיי, שריגשה אותי מאוד. יצאתי מהארון ואף עברנו לגור ביחד.

לא היתה ברירה, ביטלנו את הטיסה

אחרי שנתיים, הכל השתנה: בדיוק תכננו נסיעה לחו"ל, רצינו קצת רגיעה מהריצה היומיומית שנקראה 'החיים שלנו'. כבר ארזנו מזוודות והתכוננו לטיסה, כשבבוקר לפני היום המיועד התעוררתי תשושה, כואבת וכבדה יותר מהרגיל ועם כאבי גרון.

קבעתי מיד תור לרופאה שלי והסברתי לה שאני אמורה לטוס ושאין לי זמן לשפעת עכשיו. היא מיד רשמה אנטיביוטיקה. עד שיצאתי מהמרפאה, כבר עלה לי החום. חצי שעה לאחר שהגעתי הביתה ולקחתי את הכדור הופיעו כאבי בטן, התכווצויות וכל הגוף כאב, הקאות ושילשולים איומים. בתוך כמה שעות  המצב התדרדר במהירות. עד כדי כך, שלא הצלחתי לצאת מהבית להגיע למרפאת חרום. הלילה ירד והזמנתי  הביתה רופא, שנתן לי זריקה נגד בחילות ועוד אחת נגד כאבים וחום ומרשם לאנטיביוטיקה מסוג אחר.

כל הזמן הזה המשכתי להסתכל על המזוודות שעמדו בפינת החדר, תוהה אם נספיק להתייצב בזמן לטיסה ומתחילה להבין שאין הרבה סיכוי, ושאני בכלל לא מצליחה לעמוד על הרגליים.

לא היתה ברירה וביטלנו את הטיסה.

האכזבה היתה כל כך קשה, עבור שתינו.

זו לא שפעת רגילה

כאב הגרון עבר מהר מאוד, מה שאי אפשר לומר על הכאבים בכל הגוף, שהיו מלווים בתשישות נוראית. כל ניסיון לאכול משהו הרגיש כמו טעות נוראית שאשלם עליה ביוקר. היה ברור שזו לא שפעת רגילה.

קבעתי תור נוסף לרופאת המשפחה, ששלחה אותי לבדיקות דם מקיפות. לאחר שהגיעו תוצאות הבדיקות שלחה אותי שוב, הפעם לרופאה ראומטולוגית מקסימה, שלא מצאה בבדיקות שום דבר חריג. "הכל תקין", היא אמרה.

הרגשתי כל כך נורא, ולא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות.

ואז היא החלה בבדיקה: לחצה על כל מיני נקודות בגופי, עד שהרגשתי שאני מתפרקת. אלה היו כאבי תופת, כאילו היא לוחצת ממש על שורש הכאב, על הנקודה שממנה מתחיל כל הסבל.  והיו די הרבה נקודות כאלו. הרבה יותר מדי.

אחר כך שאלה אותי על מיגרנות, סיפרתי לה שאני סובלת מהן כמה פעמים בחודש, ועל התשישות הכרונית שכבר אובחנתי בה, על הבטן הרגישה, על הכל. ”מממ, כן...”, אמרה הרופאה, כאילו לא חידשתי לה דבר. היה נדמה שבשבילה הכל כבר היה ברור.

אבל אני לא הבנתי כלום. בסוף אזרתי אומץ ושאלתי אותה מה היא חושבת. והיא ענתה: “פיברומיאלגיה".

פיברו, מה? שאלתי המומה.

פיברומיאלגיה, והחיים שלי עומדים להשתנות

אם לא ידעתם, יש מחלה כזו שנקראת פיברומיאלגיה, שמתבטאת בכאבים מפושטים בשרירים וב-18 נקודות בגוף, כשלעיתים גם מתווספות לזה תשישות כרונית, מיגרנות, בעיות ריכוז ולפעמים אף בעיות קוגניטיביות ומעי רגיז.  לרוב, כשמתמודדים עם כל כך הרבה תופעות, גם בעיות נפשיות, כמו חרדה או דיכאון.

הרופאה המליצה לקרוא על זה באינטרנט כי לא יהיה לה מספיק זמן להסביר ממש לעומק את כל העניינים.

היא אמרה שרוב החולות במחלה הן נשים, שאצל רוב החולות המחלה התפרצה אחרי תאונת דרכים או מחלה ויראלית אחרת, לא ברור תמיד בעקבות מה.

עוד אמרה שיש אנשים שנעזרים בטיפולים אלטרנטיביים, כמו שיאצו, דיקור, הידרותרפיה, היפנוזה רפואית ועוד, ויש שעוזרים להם כדורים נוגדי דיכאון וחרדה וכדורים נגד כאבים; שאני אהיה חייבת ללכת למרפאת כאב ואולי לנסות דימיון מודרך, וגם כדורים מיוחדים שלא יגרמו להתמכרות או קנאביס רפואי. היא שלחה אותי לפגישה עם דיאטנית כדי לשנות את התזונה והמליצה על הליכה או שחיה כפעילות גופנית וטיפול פסיכולוגי שיעזור להתמודד עם המחלה.

"מעכשיו החיים שלך עומדים להשתנות", הודיעה לי חד-משמעית, "את צריכה להקשיב יותר לגוף שלך, יש דברים שלא תוכלי לאכול, יש ימים שבהם תצטרכי לישון יותר, תהיי חייבת להפעיל את הגוף באופן מתון ולא מאומץ. לא תוכלי להמשיך לעבוד בקצב שאת רגילה, את חייבת לשנות אורח חיים".

יצאתי משם המומה ומוצפת. התקשרתי לבת-הזוג לעדכן ולבקש שתקרא באינטרנט. היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שתתמוך בי. התקשרתי להוריי, נתקלתי באנחה מאוכזבת, ותחושה שזה יצריך הסברים יותר מקיפים.

נסעתי הביתה. מותשת. החלטתי שהיום אני מתרסקת ושממחר אתמודד עם כל השאר: עם העבודה, עם התחקירים באינטרנט, עם המחשבה על טיפולים, עם העתיד כולו.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה