רק בצעקות

איזה כיף להיות צרכן בישראל, תודו. ברגע שחתמת על העסקה, אתה מקבל במבצע של 1+1 גם תכונה מאגית: הפכת לרואה שאינו נראה. לשלי פרץ נמאס להלחם על מה שמגיע לה

30/10/2012
שלי פרץ קבלו עדכונים משלי
  • RSS
» רק לא לצאת פראיירית. פרץ

אפשר להגיד עלינו הישראלים שאנחנו עם בלתי נסבל, שנורא לשרת אותו, כי הוא תמיד ינסה להוציא את המקסימום במינימום כסף (אבל לאו דווקא במינימום מאמץ), הוא תמיד יתלונן על מה שלא טוב, ולא יבלע את הצפרדע בשתיקה. הוא יעשה את זה בגדול, בצעקה, בפרובוקציה, בשערוריה. הוא ידרוש את מה שמגיע לו. כי יותר מכל דבר אחר, הוא שונא לצאת פראייר, שלא נדע. ונכון, הוא תמיד יחפש מה במבצע. גם אם לגמרי אין לו צורך במוצר, עצם המחשבה על ההנחה, כבר משחררת במוחו כמות אנדרופינים נאה. במיוחד בהתחשב שהקנאה היא הכוח המניע אותו בכל רכישה, איך יתכן שיש לההוא ולההיא, והם קנו את זה בעסקה כזאת טובה? גם אני רוצה!

אבל לעיתים נדמה שדווקא הצד שמוצג כאגרסיבי, גס, נכלולי ושאר רעות-חולות - הוא למעשה הקרבן. במיוחד כשחושבים על המציאות בה אנחנו חיים, ועם איזו מערכת יחסים מעוותת וחד סטרית אנחנו מתמודדים בכל רכישה כמעט.

כגודל הצעקה, כך גודל ההטבה

כצרכנית אני חיה בארץ הלא נודע. אני יכולה לראות דבר שאותו אני רוצה או צריכה. אני יכולה לנסות להתמקח מעט על המחיר, וזה עוזר. בתור מי שניהלה צוותים בחברת כבלים (בימי הסטודנטיאליים), למדתי היטב שההנחיה היא: אל תעדכן את הלקוח אם למשל, חבילת המבצע שלו הסתיימה, אבל אם הוא צועק, תתחיל לאט לאט לשחרר לו הטבות. ואם הוא מאיים להתנתק, אז בכלל, הדלתות נפתחות. מה שנקרא: כגודל הצעקה, כך גודל ההטבה.

אבל כלקוחה היום, אין לי מושג מה יקרה, מה ישתנה, איזו הפתעה תגיח רגע לאחר החתימה. וכך בעקבות כמה אירועים שהחזירו אותי להרגשה שאני חיה בביצה של שנות ה-40, התיישבתי לכתוב טור זה:

ארוע מס' 1: רכישת מחשב בחברה מוכרת. בתור מי שאינה מבינה גדולה במחשבים, מצאתי את עצמי מאוד מתקשה להסתמך על הטיפים של נציג המכירות, שהעביר לי בעיקר הרגשה, שיהיה מוכן למכור לי גם את חתולתו (המנוחה) בתוך שקית אטומה, ולומר לי ש"חבל"ז, זו העסקה הכי טובה שאת תמצאי במדינה". מה שגרם לי לתהות ולתעות זמן רב, איזו מבין כל העסקאות היא לא מלכודת מכוסה הבטחות.

אבל חיכיתי כאן כל כך הרבה בתור, וזה קרוב לבית, והיום שישי, חופש מהעבודה, אז אני חייבת לסגור כבר ת'עסקה. קניתי. כשהגעתי הביתה, המחשב פשוט לא נדלק. "אה, זה בסדר" אמרתי לבעלי, "קניתי במקום טוב, הם יחליפו לי בלי בעיה". אבל בפועל נתקלתי בפרצוף מנוכר. אותו מוכרן שרק לפני יומיים הציע לי כוס קפה וחיוך תניני, הביט בי עכשיו במבט קר ואמר: "אין בעיה, נשלח את המחשב לתיקון!"

"לתיקון? מה תיקון? זה מחשב חדש! הוצאתי עליו כמה אלפי שקלים, תחליף לי אותו."

"לא" ענה המוכרן, שהפעם לא הציע אפילו כוס מים, "אני מצטער, את פתחת את המחשב ולכן לא נוכל להחליף".

אחסוך מכם את מסכת היסורים, הטלפונים, ההסברים, הצעקות, שעברתי עד שהגעתי למישהו שהואיל בטובו להחליף לי את המוצר הפגום. אבל עדין ההרגשה נחרטה בפנים: טראומה קטנה. איך אדע שזה לא יקרה לי שוב בפעם הבאה? הרי אין דרך לבדוק את המוצר לפני שאפתח אותו. ואם פתחתי הרי שוב יענו אותי ויאמרו שהוא כבר משומש.

ארוע מס' 2: תאונה קלה במכונית. קלה, אבל שווה 7,000 ₪. שמאי מטעם חברת הביטוח הוזמן אלינו הביתה לתת הצעת מחיר. רצה הגורל והשמאי הגיע כאשר רק אימי בבית. היא לא ידעה בדיוק במה מדובר, והניחה שמדובר באדם ישר שיעריך את הנזק כשוויו. השמאי השאיר דו"ח לוטה בערפל. ונעלם. כעבור כמה ימים, המוסכניק על הקו, שואל האם ארצה להחליף גם את הדלת שנפגעה והמראה שנעקרה ממקומה?

אני המומה, "מה זאת אומרת? זה קרה בתאונה!" מר שמאי לא אישר את המראה ואת הדלת, כי לטענתו היא זה קרה בתאונה נסתרת אחרת (מישהו אמר קומבינות של מוסכי ההסדר?). שוב בזבוז זמן ואנרגיה, וביקור מול כבוד סוכן הביטוח שלא טרח להניד עפעף ולסייע ללקוחה שלו (הרי העסקה שלו כבר שולמה).

בסוף ירקנו דם, התיקון שולם על ידי הביטוח, אבל התודה נתונה לתמונות שהשכלנו לצלם מיד במקום האירוע. ואל תחשבו שלא השאירו תזכורת קטנה. חלון חשמלי תקוע, אבל עכשיו שהוצאתי את הרכב מהמוסך, אני יכולה ללכת לחפש את החברים שלי בפייסבוק.

*

אז זה מה שאני עושה. אני כותבת לכם, צרכנים ישראלים יקרים. זה לא צריך להיות ככה. מרגע שאנחנו מגיחים מבטנה החמימה של אימא, אנחנו סופגים, נושמים, אוכלים לומדים דבר אחד: אל תצא פראייר, ושימות העולם. ואם הגעת לאיזו עמדת כוח בחיים, אז דאג לדפוק עד דק את כל מי שתלוי בך. כי האושר שלך יכול לצמוח רק כגיבנת על גבם של אחרים.

בינתיים העובדות מעידות שכולנו סובלים מהיחסים הרקובים הללו. אז תגידו, טעות בכתובת. זה לא האזרח הקטן אשם. אבל בינינו, בטנגו הזה כולנו רוקדים, גם הצרכנים וגם ספקי השירותים.

המסר הזה מגיע אלינו מכל עבר, מהפרסומות, מהתוכניות, מהפייסבוק, מהעיתונים, מהאווירה בכביש, מאיפה לא? מי מאתנו לא ניזון מהתכנים המעוותים שמראים לנו איך להיות ציני, ערמומי, כוחני, נצלן ושקרן בדרך אל האושר? זה חי בנו, וזה מעצב אותנו. העין רואה, הראש חושב, המחשבה הופכת למילים והמילים למעשים.

אם נתחיל להיות מודעים קצת יותר, למסר שעובר לנו בכל דבר שאנחנו רואים ושומעים, ונבחר בצורה קצת יותר מודעת את הסביבה הקרובה שלנו, יש סיכוי שנוכל ליצור פה חברה בריאה. ואם לא בשבילנו לפחות בשביל הדור הבא. בואו נגדל דור אחד של בני אדם אמיתיים. כאלה שאכפת להם, שהם רגישים לאחרים, מתחשבים. כאלה שחיים מתוך הכוח של שיתוף פעולה, ולא הרס הדדי. כי רק אם נשנה את היחס בינינו, נשנה את המציאות כולה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה