מזל טוב, האקס שלך מתחתן!

"כמה כיף לגברים האלה שמסוגלים לשחרר כה מהר ולהמשיך הלאה כאילו כלום. כמו פלסטר. האקס שוקם תיק תק, הכירו לו ישר מישהי חליפית ואני בלעתי את עלבוני וניסיתי רק לשמוח שלא הרסתי לו את החיים"

22/10/2012
רביד גולדשטיין קבלו עדכונים מלילי
  • RSS
» במקרה הם התארסו לידי (צילום: Thinkstock)

אמא שלי שותקת אבל ברור לי מה עובר לה בראש. אחותי מדי פעם זורקת דברים בשבחו. חזרתי מתאילנד כשסיפרו לי שהתארס. אבל מדוע לעזאזל דווקא בחוף שלי?? זה היה החוף שלי. החופשה השנתית שלי, חיכיתי לה כל כך הרבה זמן, שנה שלמה ליתר דיוק. וכל זה בשביל מה? בשביל לחזות שנית ב"אלו הם חייך", בזמן שהאקס שלי מתעקש להראות את פרצופו בכל מטר רבוע בו שהיתי לצד השייק. תחילה הבחנתי בו מתהלך רחוק ממני, חובק את הבחורה שעמה החל לצאת בשבוע בו נפרדנו. כמה כיף לגברים האלה, חשבתי אז, אלה שמסוגלים לשחרר כה מהר ולהמשיך הלאה כאילו כלום. כמו פלסטר. אם אותי היו נוטשים בערב בהיר, היה לוקח לי זמן שיקום ואבל של לפחות חודש. אבל האקס שוקם תיק תק, הכירו לו ישר מישהי חליפית ואני בלעתי את עלבוני וניסיתי רק לשמוח שלא הרסתי לו את החיים.

אבל זה היה כבר מוגזם. לא משנה כמה ניסיתי לחמוק ממבטו, הוא התעקש לחדור לי לפריים רק כדי שחלילה לא אפספס את הליך השיקום המוצלח שעבר. מדי פעם עוד גונבו שמועות אודותיו לאוזניי, כמו שעברו לגור יחד, מה שגרם לי לחוש הרהורי כפירה לפרקים. אבל מיד נהגתי לסלקם ממוחי ולומר לעצמי שוב ושוב שפעלתי נכון. אתה לא יכול לשקר לעצמך, ואם יש קול קטן שמנקר לך בראש ומפר את שלוותך בקשר, סימן שמשהו לא מתאים.

אבל להתחתן? אחרי שנה? ולא רק זה, הגדיל הבחור לעשות ונטל לעצמו ולארוסתו חברת הפקה, שבראשה עומדת אחותי. למען האמת, היא שותפה בה פיפטי-פיפטי לצד חברת ילדות שלו, אבל זה לא משנה את העובדה שאין לי כל ענין לשמוע איפה איך מה למה וכמה. מה כבר ביקשתי סך הכל? אולי למחוק אותו מהפייסבוק היה קיצוני ופוגע, אבל הייתי חייבת לשחרר ולהמשיך הלאה. ועכשיו? הכל התנגש לי בפרצוף כמו בתאונת פגע וברח חזיתית.

לילי במנהרת הזמן

כל זה החזיר אותי בפלאשבק קיצוני שנה אחורה; האם פעלתי נכון? אולי יש משהו שפספסתי וסירבתי לראות? אולי חששתי מדי לאבד את עצמאותי ולהתקבע על מישהו שלא התיישב על משבצת הפנטזיה שלי? אולי אני יורה גבוה מדי..? הרי כולם מתפשרים בסופו של דבר. ואין לי כל עניין בלגמור לבד. אולי צריך פשוט להנמיך ציפיות, הרי איך ייתכן שמה שלא מספיק עבורי, נחשב זהב טהור ומספיק טוב עבור מישהי אחרת?

התחלתי לחשוב האם פעלתי נכון, אם לא הייתי פזיזה ויהירה מדי. הרי יכולתי ברגעים אלו ממש של כתיבה להיות נשואה ובהריון. עזבו נשואה, אבל ילד! בזמן האחרון אני נוטה להתרגש מכל זב חוטם שחוצה אותי בגינה. ואבא שלי המסכן שכמעט ואמר נואש. ואחותי שמנסה כבר שנים להרביץ בי תורה, שהיתה ממש בעדו (הרבה יותר אחרי הפרידה, פחות במהלך הקשר עצמו, יש לציין). וידידי הטוב מהתיכון, שהתפעל מהאומץ שהיה לי בזמנו לקום וללכת, בגילי המופלג בו רווקות סופרות ביציות לאחור. הנה הזדמנות והופ – פספסתי אותה. ועכשיו מישהי אחרת נהנית לקצור את פירות החינוך היסודי שהענקתי. אכן משומש במצב טוב. כי האנשים שאנחנו דוחים וממשיכים הלאה, לעתים גורמים לנו להטיל ספק בעצמנו.

אבל - הלו? אומץ? על מה כולם מדברים? איזה אומץ צריך בדיוק כדי להקשיב ללב שלך וללכת בעקבותיו? האומץ היחיד שאני רואה סביבי קשור בכל מיני אנשים שהולכים לישון מדי ערב כשהם משקרים לעצמם ולנשמה שלהם, לזה באמת דרוש אומץ. על בסיס יומיומי. והיו כל כך הרבה דברים מהותיים בקשר אתו, שככל שניסיתי לסלקם מהתודעה רק הגבירו את נוכחותם. וידעתי, בדיוק כמו חברתי הטובה ו' שביטלה חתונה השבוע. זה לא ייעלם. רק יילך ויתעצם. הרעשים הקטנים, שהיום נמצאים ברקע וטיפה מפריעים, לא עומדים להתפייד. וידעתי, בדיוק כמו החברה הזו, שאמצא את עצמי בעוד שנה גרושה פלוס ילד. אז אולי יכולתי לסמן וי קטן, לבחור אולם, לעצב הזמנה, ללבוש לבן, להזמין מלא אנשים ולומר לעצמי שהנה, סופסוף גם אני הצלחתי. והייתי שם. ומישהו חתם עליי. ועשיתי את זה. אבל ברגע האמת, בדיוק כמו חברתי, לבד בשקט מול המראה. רק עם עצמי. פשוט לא הייתי מסוגלת. האמת שיתקה אותי.

לא חושבת שאני אמיצה. רק אולי קצת פחות פחדנית מהרבה אחרים.

>> לכל הפוסטים של לילי רוז




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה