לא רוצה להיות ידידה שלך

הוא סיפר על מישהי שפגש, על נשיקות שעולות על גדותיהן מתאווה והתמסרות מוחלטת לתוך הלילה. את הקפה בלעתי, יחד עם הצפרדע בקושי הקשבתי למה שתיאר, הייתי עסוקה באוטו-סוגסטיה למניעת הדמעות מלפרוץ

16/10/2012
דניאל דותן קבלו עדכונים מדניאל
  • RSS
» ידידות היא אובר-רייטד. דותן

כבר שנתיים אני מתחבטת בזה, מתנהלת בזה, מחייכת בזה גם כשלפעמים עצוב.

היה לנו רגע אחד, רגע בודד ומתוק, שניה בה השפתיים נפגשו והעולם נעצר קצת, לפרק זמן קצוב ושב למסלולו מיד בתום הנשיקה. ואז הוא נסע לחו"ל  לטיול ארוך בדרום אמריקה, להתאוורר מגירושיו הקשים.

במשך שנה התכתבנו מידי יום, הוא סיפר לי על טרקים במאצ`ו פיצ`ו, על פרפרים ביער האמזונס, על הפרובינציות בארגנטינה, על קולומביה ואקוודור. ואני טיילתי אתו בדמיוני מלטפת אלפקות, רועה עדרים ונחה אתו על חופי צ'ילה הנמתחים על פני האינסוף.

כמו ששנינו נמצאנו משני צדי הכדור, כך תפישתנו את הקשר הייתה שונה וקוטבית. חיכיתי כבר שיחזור, עברתי על הרגע הזה בדמיוני בלי סוף, ההתרגשות שתאחז בנו כשהוא ירד מהמטוס ואני אחכה לו שם, איך שארוץ אליו והוא ייפול לזרועותיי וכמה נשיקות יצטרפו לזו התמימה הראשונה, בכדי לחפות על כל חודשיי הגעגועים שצברנו.

כשהאימייל המבורך שלו הגיע לאחר זמן רב מידיי לכל הדעות ובו שתי מילים "אני חוזר" לבי החסיר פעימה. "דן שלי חוזר" צעקתי לאמא שלי בהתרגשות כשהיא עמדה במטבח וטיגנה שניצלים לילדים

"מי זה דן?" היא שאלה "לא משנה" חייכתי חיוך גדול ורחב, היא כבר תכיר אותו כשיחזור וכמוני היא תיכף תבין כמה נפלא הוא וכמה הרגש בינינו עמוק.

במציאות, זה נראה שונה.

דן חזר שבוע לאחר מכן ולא עדכן את תאריך ושעת הנחיתה, קבענו לקפה בשישי. העברתי חצי יום בהתארגנויות בכדי להיות הכי יפה שאפשר עבורו. כשהגעתי לשם פשוט התנפלתי עליו, אין מילה יותר עדינה לתאר. הידיים שלי רעדו, חיבקתי אותו ארוכות ונישקתי אותו בכזאת התלהבות שכמעט לא שמתי לב לחוסר שיתוף הפעולה. הוא הוריד את ידיי ממותניו בעדינות ומשך עבורי כיסא "בואי שבי", הוא ביקש "יש לי כל כך הרבה לספר לך".

ואז התחילו הסיפורים על התיירת מלונדון שפגש בפרו ועל שעות של שיחות מרתקות בין שניהם. על נשיקות שעולות על גדותיהן מתאווה והתמסרות מוחלטת לתוך הלילה. את הקפה בלעתי, יחד עם הצפרדע בקושי הקשבתי למה שתיאר, הייתי עסוקה באוטו-סוגסטיה למניעת הדמעות מלפרוץ.

ניסיתי לשכנע את עצמי שזו הייתה לו חוויה חולפת, מן קטע כזה שעושים אחריי גירושין ועכשיו שהוא כאן הוא יתמסר רק אליי ושזהו תורינו כעת.

"יש לנו משהו גדול בינינו" דן אמר וקטע את מחשבותיי.

לא הצלחתי לנשום "ספר לי" מלמלתי בקושי, גרוני חנוק מהתרגשות.

"ידידות אמת" דן התלהב.

"ידידות?" ניסיתי להבין.

"כן בטח, תחשבי" הוא נסה לסחוף אותי ברעיון "נורא קל למצוא מישהי להעביר איתה לילה או שניים, אולי אפילו כמה חודשים, אבל כמה פעמים בחיים קורה שאתה מוצא מישהי שאתה יכול לספר לה הכל, שאתה מסוגל להרפות את כולך לידה מבלי התאטרליות הנדרשת? השיחות שלי אתך הן הדבר הכי עמוק שקרה לי, הדבר האחרון שאני אעשה יהיה לקלקל את זה במיטה"

המלצרית הגיעה בדיוק עם החשבון ושאלה אם נצטרך משהו נוסף. לחשתי "מישהו שיוציא את הסכין שנתקעה לי בבטן" אף אחד מהם לא שמע.

נפרדנו "כידידים" ויצאנו מבית הקפה.

עברו שנתיים מאז השיחה ההיא, שנתיים שדן הוא חלק אינטגרלי בחיי. החברות שלי גנובות עליו, ההורים שלי מתים עליו, וזה כמו מלח על הפצעים בכל פעם שהם שואלים  "הוא כל כך נפלא, למה את לא יוצאת אתו?" כאילו שזה אפשרי.

ועברנו כל כך הרבה בשנתיים, סיפורים מכאן ולשם, עבודות שהחליף, רכבים שמכר, נופשים מעבר לים, נשים שהכיר, שחווה ונסה ונפנף בטרם עת ורגש שמוכתב מדקה לשעה ואיננו מרפה באמת.

אולי יום אחד, בעת חיבוק ידידותי לשלום או להתראות, העולם ייעצר שוב לרגע, רק לכמה דקות

בכדי שאוכל להסדיר את עניני הרגש אתו ולהסביר לו, על הדרך, שידידות היא אובר-רייטד ושאהבת אמת כזו שמנצחת את הזמן, הרבה יותר קשה לקבל.

עד אז אפשר בבקשה מישהו שימשוך את הסכין?

>>  לטורים הקודמים של דניאל דותן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה