במקום הפגנות: כך תשפיעו על המדינה

הבלוג הכלכלי חברתי "טייס אוטומטי" במדריך מעשי ובהיר - כיצד להשפיע על מקבלי ההחלטות הנוגעות לגורלינו, מהאוצר, הכנסת, וגם על התארגנות נשים להצבעה מגדרית בבחירות

10/10/2012
יונתן שחם קבלו עדכונים מיונתן שחם
  • RSS
»

מתוך הבלוג הכלכלי-חברתי טייס אוטומטי

אם לא הפגנות, אז מה כן? דבר ראשון צריך להבין היכן מתקבלות ההחלטות בנושאים כלכליים וכיצד ניתן להשפיע על כל אחד ממקומות אלו. זה פוסט ראשון מתוך כמה בנושא, והוא מתמקד במערכת הפוליטית. בסופו של דבר, הפוליטיקה היא המקום בו מתקבלות ההחלטות המשמעותיות ביותר, בתחום הכלכלי ובכל תחום.

הניתוח שאני מציע הוא מאוד אינטרסנטי, אך אין לי שום כוונה לומר שכל מקבלי ההחלטות מונעים מאינטרסים בלבד. בחרתי בצורת הניתוח הזה מכמה סיבות: המערכת הפוליטית מושפעת בעיקר מאינטרסים (ותמשיך להיות כזו בטווח הזמן הנראה לעין), צורת ניתוח שקרובה לזו הכלכלית; סביב החלטות כלכליות יש הרבה אינטרסים מתנגשים והרבה לחצים וכדי להשפיע צריך גם ללחוץ.

גורמים אחרים בליכוד מזדהים עם הנאמר ומספרים כי "פעילי הימין מטריפים את חברי הכנסת בהודעות טקסט, טלפונים ומיילים. לפעמים הם מפרסמים רשימות באתרים שלהם או במייל, למשל 'השבוע תעבור החלטה חשובה. אנא התקשרו לח"כים ושכנעו אותם', ומצורפת לזה רשימה של כל הטלפונים. עוד הם מבקשים מחברי כנסת לחתום על מכתבים, שואלים מה דעתם בנושאים שונים ואז מסמסים את הציטוט לכל חברי המרכז".

ממשלה – בעיקר משרד האוצר

הממשלה מתחלקת לשני גורמים: גורמי מטה (משרדים, רשויות) ונבחרים (שרים). משרד האוצר הוא גוף המטה המרכזי: אגף התקציבים מתכנן את התקציב ואת חוק ההסדרים, ואגף החשב הכללי מבצע את התקציב – אלו ה(א)נשים שבעצם מוציאים בפועל את הכסף של הממשלה. יש גם את מנהל הכנסות המדינה ואת הממונה על השכר. אלו הם הגורמים העיקריים במשרד האוצר, ובכל אחד מהם מקבלי ההחלטות הבכירים הם לא יותר מעשרים איש ואישה.

עבודת המטה שנעשית במשרד האוצר קובעת בפועל כמעט את כל המדיניות הכלכלית של הממשלה. יש לכך שלוש סיבות: הראשונה היא שזו סמכותו של המשרד. השניה היא שמי ששם את הנייר הראשון, מי שתפקידו לנסח את ההצעה, קובע את מסגרת הדיון. אחר כך יש רק סטיות ימינה ושמאלה. השלישית היא שלמשרד האוצר יש כוח חריג ביחס למשרדים האחרים.

כמעט כל הוצאה של כסף מתקציב המדינה נעשית על ידי עובד/ת משרד האוצר. החשבים של האוצר, שליחים של החשב הכללי, יושבים במשרדי הממשלה ומבצעים בפועל את תקציב המשרדים. חלק מסמכויות הניהול אינן בידי המשרדים, בראשן תכנון התקציב שמתבצע בהובלת האוצר. האוצר גם קובע אילו רפורמות יבוצעו בתחומי המשרדים השונים. קביעת שכר עובדי המשרדים שנעשית על ידי הממונה על השכר. בעקבות זאת, משרד האוצר גם מחזיק בהרבה יותר מידע מכל משרד ממשלתי (מעניין לקרוא תיאור משרה באגף התקציבים).

הנבחרים פועלים על גבי עבודת המטה. הם מקבלים הצעות מוכנות ומשנים אותן מעט מאוד. לרוב, הדרג הפוליטי לא מכניס הצעות משלו לתוכניות הכלכליות של הממשלה, מכמה סיבות: היעדר מידע, שכמעט כולו מצוי במשרד האוצר ואינו משוחרר לנבחרים; הלחץ לאשר את התקציב וחוק ההסדרים בזמן; החוק המחייב הצעה של מקור תקציבי לחקיקה פרטית; והכלל הפיסקאלי שמגביל את הוצאות הממשלה.

איך משפיעים? ממשלה

המקום בו ניתן להשיג את עיקר ההשפעה הוא שלב עבודת המטה, במשרד האוצר ובמשרדים האחרים. לא בכדי, זה המקום אליו מכוונת רוב ההשקעה של לוביסטים. אם הצלחת להשפיע על עבודת המטה ובמיוחד על זו של משרד האוצר, רוב הסיכויים שהיא תבוצע בפועל. בתהליכים העיקריים שמוביל האוצר: התקציב וחוק ההסדרים, אין פרוצדורה מסודרת של שיתוף ציבור. בנושאים אחרים יש, ומתפרסמות הזמנות לחוות דעת וניירות עמדה מהציבור. כך היה במקרה של ועדת שישינסקי.

למרות הדימוי של "נערי האוצר" בעלי מבט ההפרטה בעיניים, מדובר ב(א)נשים שתופסים את עצמם כבעלי מקצוע ושניתן בהחלט להגיע איתם לשיח, בתנאי שמוכנים לנהל אותו (או חלקו) בשפה שלהם. אל תבואו עם ספר של מארקס או מרקוזה, ולו בגלל שהם אינם פרקטיים כלל. אותו הדבר נכון לגבי משרדי הממשלה השונים.

כמובן, שכמו בכל דבר, תקשורת ולחץ ציבורי קונקרטיים עוזרים. גילית שיש תכנון לרפורמה מזיקה? צריך לשלוח נייר עמדה – עם או בלי הזמנה, לשלוח העתקים שלו לעיתונאים ולהפיץ את המידע ככל שניתן. יש הבדל בין מאבק שהוא קרב מאסף, למאבק שהוא קידום פרו אקטיבי של חלופה.

כלי השפעה קיימים: שליחת ניירות עמדה לפי הזמנה, מעקב אחרי משרד האוצר באמצעות רשימת התפוצה, ניתוח של תקציב המדינה בתקציב הפתוח.

כלי השפעה חסרים: מידע על תהליך גיבוש התקציב, מידע על רפורמות מתהוות לצד תהליך גיבוש התקציב.

כנסת

במבנה השלטון של ישראל, הכנסת היא שחקן חלש יחסית לעומת הממשלה. היות שלממשלה יש רוב בכנסת, היא מסוגלת להעביר כמעט כל מה שהיא רוצה. בסוגיות מהותיות, שעליהן הממשלה יכולה ליפול, יחס הכוחות מתהפך והכנסת חזקה מהממשלה. העברת התקציב היא עוד כוח של הכנסת כלפי הממשלה: אי העברת תקציב עד ה-31 במרס מובילה לפיזור הכנסת והממשלה (כמובן שיש בזה סיכון גם לרבים מחברי הכנסת).

בנוסף לתהליך החקיקה הרגיל, שמבצע בכנסת, בתחום התקצוב יש לכנסת כח משמעותי יחסית כלפי הממשלה, באמצעות ועדת הכספים – הועדה החזקה בכנסת. כל שינוי בתקציב חייב לעבור דרך הועדה. רבים מהשינויים במיסים דורשים את אישור הועדה מבחינה חוקית (ובמקרים שלא, יש לועדה דרך לאלץ את הממשלה להעביר אליה את הנושא). ועדת הכספים מצליחה לא פעם להכניס שינויים בהצעות הממשלה, ויש לה את הכוח ליזום ולהעביר הצעות משלה. הועדה החזקה השניה בכנסת היא הועדה לענייני ביקורת המדינה. באופן מסורתי עומד בראש הועדה חבר כנסת מהאופוזיציה. לועדה יש סמכות להורות למבקר המדינה לבצע בדיקה בנושאים עליהם היא מחליטה.

רוב הועדות האחרות חלשות יחסית, מכיוון שאין להן סמכויות פורמליות מלבד עיצוב החקיקה. משרדי הממשלה ובראשם האוצר לא משתפים את הכנסת במידע רלוונטי ובזמן, ולממשלה יש בדרך כלל רוב בועדות. לכן קיים קושי משמעותי של הועדות לפקח על פעולת הממשלה באופן אפקטיבי ובזמן אמת. יחד עם זאת, השלב המכריע ביותר של החקיקה מתבצע בועדות והן נגישות יחסית לציבור הרחב: סדר היום שלהן מתפרסם מראש וניתן לבקש להשתתף בישיבות ולקבל גם רשות דיבור. אפשר לפנות בזמן אמת לחברי הכנסת, להציג להם טיעונים וניירות. בהרבה מקרים רק ההבנה שיש מי שעוקבים אחרי הועדה גורמת לחברי הכנסת לשנות את התנהגותם.

כלי השפעה על נבחרים

את חברי הכנסת אפשר לחלק לשתי קבוצות: אלו שמתמודדים בפריימריז ואלו שלא. חברי הכנסת שמתמודדים בפריימריז צריכים את קולות חברי המפלגה שלהם, ולכן קל יותר להשפיע עליהם. יש שתי דרכים לכך: הקצרה היא ליצור לחץ תקשורתי על חברי הכנסת בקרב חברי המפלגה, כדי שחברי הכנסת יידעו שעינם של המצביעים פקוחה. ככל שמצויים טוב יותר בפוליטיקה הפנימית של המפלגה קל יותר לעשות את זה, אבל האינטרנט מאוד עוזר. הדרך השניה היא על ידי התפקדות מאורגנת למפלגה, ולחץ ישיר על חברי הכנסת – למשל באמצעות סמסים לפני הצבעות חשובות. הדוגמאות הבולטות הן כמובן פייגלין בליכוד וועדי עובדים בכל המפלגות המקיימות פריימריז.

לצערי, חלק גדול מהמפלגות בישראל לא מקיימות פריימריז, ולכן לציבור קשה להשפיע על פעולות חברי הכנסת שלהן. בכל מפלגה כזו יש ערוצי השפעה שונים בהתאם לתקנון המפלגה.

באופן כללי, ככל שחבר כנסת בכיר יותר כך יש לו בסיס כוח חזק יותר במפלגה. אבל בסופו של דבר, האצבעות של כל חברי הכנסת שוות, והחלטות מוכרעות לרוב מהספסלים האחוריים. בועדות הכנסת, בהן מתרחש עיקר עיצוב החקיקה, יושבים בעיקר חברי הכנסת שאינם בכירים במפלגתם (מפני ששרי הממשלה לא יכולים להיות חברים בועדות). לכן השפעה על ההצבעה של חבר כנסת, גם "מהספסלים האחוריים" היא מאוד משמעותית.

כלי השפעה קיימים: פריימריז, התפקדות, תקשורת פנים מפלגתית.

כלי השפעה חסרים: מפלגות שלא מקיימות פריימריז, בחלק מהמפלגות למגיעים מבחוץ חסר מידע על התהליכים הפנימיים.

הצבעה מגדרית – דוגמא לאסטרטגיית השפעה

והנה דוגמה ששווה ללמוד ממנה: שבעה ארגוני נשים מתאגדים כדי לקדם הצבעה מגדרית לכנסת: "חשוב שנשים יידעו מי תומך בהצעות שיסייעו להן ומי מתנגד להן, מדגישה שמש פרלמוטר. ולא פחות מכך: שציבור רחב ככל האפשר של נשים יבינו שכל המאבקים קשורים זה בזה; שכל אשה, גם אם אינה מסכימה למאבק זה או אחר, מושפעת מהמדיניות וההיבטים המגדריים שלה, או העדרם.

ראשי הארגונים מבקשות איפוא לקדם הצבעה מגדרית. לדברי אברמוביץ, ברחבי העולם זוהי תופעה: נשים מכריעות למי יצביעו לפי המועמדת או המועמד שמבטיחים לשפר את מצבן."




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה