לקצר את חופשות הילדים

האוברדוז הקשה של חופשת הילדים הותירו את ליאורה רוזנפלד-סופר מדממת אשמה ומילים בשולי הכביש המהיר של ההורות וקוראת לכם: בואו נתרגם את כוחנו ההורי ונרים את נס המרד

10/10/2012
ליאורה רוזנפלד-סופר קבלו עדכונים מליאורה רוזנפלד-סופר
  • RSS
» ThinkStock

כן, שוב תקף אותי הבלוז. בלוז שנגרם מאובר דוז קטלני של ילדים בחופשה, שמביא אותי לכך ש"אחרי החגים", המושג הכל-ישראלי החמוץ-מתוק הזה, הותיר אותי מדממת בשולי הכביש המהיר של ההורות.

הבלוז הזה נגרם דווקא בתקופה שאמורה להיות נינוחה ויפה יותר, בוודאי בהשוואה ליולי אוגוסט הבלתי סלחניים. בערבים מתחילים להרגיש בריזה סתווית נעימה (סתיו, אשכרה יש עונה כזו. השמועות אומרות שבארץ היא מתרחשת למשך יומיים תמימים בין חמש לשבע בערב), ההוויה המשפחתית משופעת בארוחות חג, טיולים, אירוחים והתארחויות.

אז איך זה שהיום האחרון של החופשה הבלתי נגמרת הזאת, האיסרו חג האכזרי מכולם מצא אותי נדחפת עוד קצת אל הקצה, מעט מדוכדכת, טיפה מיואשת, ובעיקר בלי אוויר?

שכן נדמה לי שזה מה שהיה חסר לי יותר מכל במהלך עיסת החופש-גדול-חגים האינסופית הזו: אוויר. מרחב. רגע לעצמי שבמהלכו לא אטפל, לא אשרת,  לא אכיל, לא אאכיל, לא אארח ולא אתארח.

והסירו חשש מלבכם: לא במצב קליני עסקינן, לפחות במקרה שלי. אפשר לחכות עם הסוויטה באברבנאל – למרות שהיו ימים במהלך החופש הזה שלא היה מזיק לי איזה חדר מבודד ואחיות בלבן שיזריקו לי סם ממסך וממסטל.

אני מדברת על המועקה שמתחלקת לה במורד הגרון. כי כן, שרדתי את החגים האלו, כמו שרובינו שרדנו, אבל בדרך כלו כוחותיי.

תשושות, מרוקנות ואחוזות רגשי אשמה

הא לכם פיסת הורות ארצישראלית טיפוסית: חודשיים שלמים של חופש גדול, שיושב לנו על הנשמה ועל התקציב המשפחתי כמשקולת עשרה טון, אחר כך שלושה שבועות של לימודים ומייד אחר כך ראש שנה, וכיפור, וגשר לסוכות, והדובדבן שבקצפת – האיסרו חג ירום הודו. וכך, אם תוסיפו עוד כמה ימי חופשה באמצע השנה כך סתם כי לחמאס משעמם (אנחנו גרים בעוונותינו בטווח הגראדים והקסאמים), ושבוע חנוכה ולא הרבה אחריו פורים, ואז פסח ועצמאות ול"ג בעומר ושבועות וחופש גדול של חודשיים תמימים וחוזר חלילה – תבינו את הטבלה המחזורית המתישה הזו.

וכן, אני יודעת שיש בינינו כאלו שנהנות עד בלי די מהחופשות הבלתי נגמרות האלו. אלו שמדווחות על בקרים נעימים ושלווים שבהן ילדיהן ישנים עד מאוחר, השעון המעורר לא מחייב יקיצה מוקדמת, ומשתפות בהנאה בלתי מוסתרת  בכיף שבהתמרחות עצלה בדלת אמות.

ואני יודעת שיש גם את אלו שילדיהן גדולים וזה כבר פרחו מהקן, והן מתרפקות לעיתים  בצביטת געגוע על הימים שבהם הבית הריק והשקט של היום המה בשאון ילדים.

אז אמהות יקרות, לא עליכן אני מדברת. יש לכן אישור מדהורייתא להמשיך להתענג על החופשות הארוכות. לא עליכן אלא על עצמי לדבר ידעתי, אבל נדמה לי שלא רק: גם על אחיותיי הלא מעטות לנשק, רעותיי לסבל, אלו שהחופשה הזו הותירה כשהן תשושות ומרוקנות, נטולות אנרגיות, ובעיקר אחוזות בקורים הדקים והבלתי נראים של רגשי אשמה אימהיים: מה לעזאזל לא בסדר אצלי? אני הרי אוהבת את ילדיי, משושי נפשי. הבאתי אותם לעולם מבחירה, לא בכפייה, ותאמינו או לא – בדרך כלל יש לי אפילו סבלנות אליהם, לחפירות האינסופיות של הבכור (יצא דברן ואוכל את הראש. מעניין ממי ירש את זה), לעקשנות המרדנית של האמצעי (גם את זה מעניין ממי הוא הגריל) ולאנרגיה הבלתי מתכלה של התינוק.

תג מחיר מאמיר להורות שלי

אני אוהבת אותם ובחרתי בהורות ובתופעות הלוואי שלה בדעה צלולה, ובכל זאת בימי החופשה האלו אני מרגישה שמישהו שם לי על הבחירה הזו תג מחיר שהולך ונעשה כבד ויקר יותר משנה לשנה. ואני אפילו לא מדברת כרגע (למרות שצריך לדבר, ועוד איך) על תג המחיר הכלכלי המסויט של החופשים האלו, כשכל חופשה בצימר סוג ז' או בית הארחה קיבוצי שווה את משקלה בזהב, ואפילו סתם יציאה תמימה לסרט + פיצה מעמיקה עוד קצת את המינוס המאמיר.

לא ארחיב גם אודות התמרונים העל אנושיים הנדרשים ממי מאיתנו שמתפקדת כאם עובדת במהלך חול המועד – על הג'אגלינג שגם בימי חול רגילים הוא מייגע דיו, ובימי חופשות של הילדים נהפך למשימה כמעט בלתי אפשרית.

אני מדברת בעיקר על המחיר הנפשי שגובה השהות האינסופית הזו בחיק משפחתנו האהובה באמת, במחיצת ילדינו שטרם הספיקו להיכנס ולו למראית עין של שגרה וכבר יצאו ממנה לעוד חופשה ארוכה ומקהת חושים.

אומרים שפעם היה קל יותר, ומבלי לגלוש לנוסטלגיה דביקה מדי שאינה במקומה, מה לעשות שזה נכון: כשהיינו ילדים היה לנו את הרחוב, על משחקי הכדור, הקלאס והתופסת. בעידן שבו לא היו פיתויי המחשב והוי.או.די, הורינו לא היו צריכים לגרד אותנו בכוח ממנעמי הבית ועל פי רוב רק רצינו לצאת החוצה. ובעיקר, הורינו בניגוד אלינו לא הרגישו שום מחויבות לתפקד מדי חופשה כקציני הווי ובידור בעל כורחם. איש לא ציפה מהם לקחת אותנו לכמה שיותר "אטרקציות" (עוד מושג שגורם לי לגירוד בלתי רצוני בכל הגוף), אף ילד מהכיתה לא שאל את ילדינו בסיום החופשה לאיזה חו"ל הם נסעו הקיץ (בלאו הכי איש כמעט לא נסע אז לחו"ל), ובמקום חופשות הכל-כלול יקרות להחריד במלונות פאר, רובינו נפשנו אז באוהלים על שפת הים/הכנרת/סיני.

נס המרד

תוך כדי כתיבת הטור הזה, אני שואלת את עצמי מה בעצם אני מציעה. נדמה לי שיש לי הצעה מעשית אחת ברורה. גבירותיי ורבותי, אני יודעת שזה יבוא לכם בהפתעה, אבל אני מציעה לקצר את החופשות. כן כן, אשכרה.

בשנה שעברה גילינו את כוחנו האזרחי. אני יודעת שפופולארי עכשיו להשמיץ את המחאה ובעיקר לחזור לייאוש הנוח של שיחות סלון, אבל אולי נרים גם במקרה הזה את נס המרד ונכריז שלא עוד?

הצעת ייעול חכמה מאוד ששמעתי מקרובת משפחה שלי, בעצמה עובדת של מערכת החינוך: במקום יולי-אוגוסט, חופשת הקיץ תחול באוגוסט-ספטמבר. בעיניי זו הצעה הגיונית להפליא, לפחות בשנים שבהן חגי תשרי חלים מוקדם כמו השנה. אבל עזבו, יש עוד אלף דרכים יצירתיות לקצץ מעט ולהקל את רוע הגזירה, בתנאי כמובן שיש קורטוב של רצון טוב. ואם אין רצון שכזה – ואין, כנראה –אז בואו נתרגם את כוחנו ההורי ולכל הפחות נשמיע את קולנו ברמה.

אני יודעת, יעלו ויבואו זעקות השבר של כל הנוגעים בדבר, שיסרבו לפגיעה בקצה- קצהו של אחד מימי חופשותיהם. ויבואו אלו שיאמרו שאנחנו במקום טוב באמצע, ושיש מדינות שיש בהן יותר חופשות ובכלל, מה אנחנו מקטרים, יש מאבקים פי מיליון יותר חשובים, אבל הם לא יצליחו לשכנע אותי, ואני מקווה שגם את רובכן, שאסור לנו לייחל, ואפילו להילחם, גם למען המטרה הצנועה הזו, עבור מעט יותר שיגרה ברוכה ונחוצה כאוויר לנשימה.

'תגיד רפי, שיגרה זה רע?' שאלה פקאצה מעצבנת אחת בפרסומת עתיקה מלפני שנים. אז זהו רפי, שלא. שיגרה זה ממש ממש לא רע. במדינה שגם כך נמצאת רוב הזמן על הסף, כשמרביתנו הולכים ונשחקים כל הזמן תחת עולן של גזירות כלכליות, יוקר מחייה בלתי אפשרי ואיומי מלחמה -  קצת שגרה עוד לא הרגה אף אחד. ברגע זה לפחות, אחרי בליל אינסופי של חופשות, אני עורגת בעיקר ליום חול. סתם יום של חול.

קראו: סקירת הכנסת על הפער בין ימי החופשה של המועסקים לאלו של תלמידי בי"ס יסודי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה