אז אין לי ילדים, אז מה?

"נו, מה קורה?", שואל הגינקולוג שלה בכל בדיקה שגרתית, אבל הדר לוי רוצה להתלבש לפני שנכנסים לה לביציות ולשיקולי ההתרבות האישיים, ובאופן כללי מבקשת שיכבדו את בחירותיה של כל אישה בישראל 2012

02/10/2012
הדר לוי קבלו עדכונים מהדר
  • RSS
» לא משתוקקת לשכפל את עצמי. צילום: ליאור ג'ורנו

אני בת 35. זה הרבה. כמעט חצי חיים.

במסגרת רשימות ה-וי, עשיתי המון דברים בחיי. יש לי המון חוויות, המון תובנות, הרבה חברים, אחיות, אח, אבל אני מצטערת: אין לי ילדים.

זה לא שיש לי משהו נגד, אני ללא ספק בגיל שבו זה כבר הופך להיות רלבנטי יותר מתמיד, אבל בניגוד למה שמקובל לומר או לחשוב: אני לא חושקת בלהיות אמא רק לשם להיות אמא. אין לי שום תשוקה להמשיך את הגנים היפים האלה שלי. אין לי תשוקה לשכפל את עצמי הלאה. באמת מספיק לי אותי.

אז מה כן יש לי? תשוקה לאהוב, להקים תא משפחתי שכולו אהבה, ולהביא ילדים עם הגבר אותו אני אוהבת. עד שכל התנאים האלה יתרחשו אני כרגע לא מעוניינת להיות אמא. מוזר? לא יודעת. אני כנה עם עצמי ועם רגשותי ועם בייציותיי.

חברותיי מקפיאות ביציות, מפשירות אותן, מנסות ללדת , סיבוב שני, סיבוב שלישי, ילד עם בעל, עם גרוש, עם  תורם זרע, עם פרטנר משותף. הכל הולך. אני מכבדת אותן , מכבדת את כולם. ומצפה שיכבדו אותי. הגיוני, נכון? אז למה תמיד כשאני מגיעה לגינקולוג, כל גניקולוג, לכל בדיקה שגרתית, הוא מביט בי מבעד למשקפיו ושואל: "נו מה קורה? את יודעת.. הזמן עובר". כאילו זה לא משהו שאני חושבת עליו, כאילו זה לא משהו שאמא שלי מפמפמת לי מגיל 20, וכאילו מהרגע שהעברתי את כרטיס קופת החולים במחשב המקרטע שלו, נתתי לו גם כרטיס כניסה לנפש שלי ולשיקולי חיי.

אני מחייכת, "אל תדאג יהיה בסדר". אני מרגיעה אותו. שרק יתן לי להתלבש וללכת.

לאחרונה פורסם שגינקולוגים עורכים מסע ברחבי ברים בתל אביב להודיע לבחורות השורצות שם ומכלות את ימיהם בכוסות קאווה, שהשעון דופק. אה באמת? תודה רבה לכם. איזה מזל. אחלה רעיון, חבר'ה!  אני מציעה להרחיב אותו קצת. שאותם גינקולוגים יעשו סיבוב גם לגברי תל אביב ויבקשו מהם להתבגר קצת, שיעשו גם סיבוב במכללות ויגידו לכולם שמדעי ההתנהגות זה לא באמת פסיכולוגיה, ואולי שכירורגים ומנתחים ייכנסו למרפאות של אותם גינקולוגים במבצע מיוחד בו יאמרו להם שגינקולוג זה לא באמת רופא.

צאו לי מהרחם. אני מבקשת. לא רק מאותם גינקולוגים. אני מבקשת מאמא שלי, מאבא שלי,  מהפרסומות בצד פייסבוק "בת 33 ועדיין לא התחתנת?" מהדודות שלא טורחות פעם אחת לאחל לי מזל טוב ליומולדת אבל תמיד ישאלו "נו.. מה איתך?". לא ראיתי שגברים סופגים כל כך הרבה לחץ והטרדה. גבר, יש ממנו דרישה אחת: תהיה גבר. תשתה בירה, תעשן סיגריות, תקנה את הרכב הכי משוכלל. וזהו.

תקראו לי משוגעת אבל לפי מה שלימדו אותי צריך גם גבר כדי להקים משפחה. כל משפחה. אישה עדיין לא יכולה לעשות את זה לבד. אבל גם ב-2012  רק אישה אמונה על המשך הילודה בעולם. רק היא נושאת בעול. וחס וחלילה שלא תגיע לגיל 40 בלי יצורים קטנים שמילאו את חייה.

ככל שהזמן עובר מתבהר לי העניין סביב ילודה ומשפחה. בשנות העשרים שלי ברחתי מזה כמו מאש, אבל בסתר ליבי התבוננתי בחברותיי הדתיות מהפריפרייה  מקימות משפחות וקינאתי. "הן ניצחו אותי", חשבתי. לפי חוקי מירוץ החיים, הן מתקדמות, משאירות לי אבק. ומה איתי? אני לא בעניין , אבל  אני צריכה לעשות הכל על מנת להוכיח שאני ראויה לחיים האלה. הכל: קריירה, עצמאות, כסף, להיות רזה, מסופרת מגניב, להופיע בערוץ 2, להיות מפורסמת, להיות ראויה להסתובב ברחבי שכונת ילדותי ולא להרגיש לוזרית. לשם כך אני צריכה להיות הכי ווינרית שאני יכולה.

אבל שנות העשרים חלפו מזמן , עכשיו איננו בורחת מאותם תינוקות חמודים. הם סביבי, לכל חבריי יש, לכל חברותיי יש. מה לעשות, אי אפשר להחליף חברים כל שנה. ופתאום הילדים החמודים האלה לא נראים לי מדד לנורמליות או להתקדמות. הם פשוט מה שהם. ילדים.

וכשאני ארצה גם לי יהיו. בעזרת השם, בעזרת המזל, ובעזרתי. ואם לא אז אכלתי אותה. אבל אני אכלתי אותה. לא הדמוגרפיה, לא עתידו של עם ישראל וגם לא הגאווה של ההורים שלי.

אני בת 35. אני לא אמא. גם אני יכולה להתהלך פה על האדמה הזאת.

>> לכל הפוסטים של הדר לוי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה