בית ספר לנהגים רדומים

לסמס בנהיגה זה מסוכן ולא בטיחותי - עובדה, אחרי יומיים בקורס לנהיגה מונעת, שרית ישי לוי גילתה שהשפיות שלה נמצאת בסכנה גדולה יותר מאי פעם. מוגש כשירות לציבור

27/09/2012
שרית ישי לוי קבלו עדכונים משרית
  • RSS
» ראו הוזהרתם (צילום: thinkstock)

יומיים לפני יום הכיפורים זימן לי הקדוש ברוך הוא חשבון נפש נוקב עם עצמי, באדיבות משרד התחבורה:

למה לעזאזל  הייתי צריכה לדבר בסלולרי בזמן שיצאתי מהחניה אל הרחוב ואיך לא ראיתי שעומד שם שוטר? למה התעלמתי מבקשתו של נהג המונית ולא חגרתי כשישבתי במושב האחורי בזמן נסיעה בין עירונית מתל אביב לאשדוד? מה בדיוק עבר עלי כשבמקום לעצור כששוטר הורה לי על כך, הרגל שלי לחצה בצורה לא רצונית על דוושת הגז כאילו אני תלמה או לואיז? איך דווקא לי קרה שסימסתי ברמזור כשהמכונית שעמדה לצדי הייתה מכונית משטרה?

למען האמת כבר נענשתי על כל העבירות האלו. על כולן שילמתי קנסות, באחת היה לי משפט שבו חטפתי גם קנס וגם שלילה על תנאי, בכולן חטפתי נקודות ששכחתי על קיומן, עד שזומנתי לקורס לנהיגה מונעת.

ברור שהגעתי לקורס ממורמרת ועצבנית. חשתי נגזלת, יומיים נגזלו מחיי על קורס מיותר ,זמן אבוד שבו אצטרך לשבת כמו ילדה טובה ירושלים משמונה בבוקר עד שתיים בצהריים ולהקשיב לאיזה מורה שיטחן לי במח על תמרורים. כמה לעזאזל אפשר לדבר על תמרורים? ומה עם הפרעת הקשב? ומה עם הדיסקלקולציה? ומה עם הקלסטרופוביה שבאה לידי ביטוי במחנק שאני חשה כשאני במקום שבו אין לי אפשרות לקום וללכת מתי שבא לי? ומה עם הקושי הנורא שלי לקום מוקדם בבוקר כדי להספיק להיות בחצי השני של העיר בשמונה בבוקר?

לא עזרו לי עצותיו הטובות של א. לוקאץ' שייעץ לי להגיע לשיעור כמה שיותר מאוחר, להתיישב מאחור ולהרדם. כנראה שעמיתיי לקורס קיבלו אותן עצות בדיוק, כי כשהגעתי לכיתה היו הספסלים האחוריים תפוסים כולם והספסל הפנוי היחיד היה זה שבשורה הראשונה ממש מתחת לאפה של "המורה" שכבר החלה בהקראת השמות וברישום הנוכחים.

להרדם כבר לא היה לי סיכוי, והניסיון הראשון שלי להשתמש בסלולרי כדי לענות על מסרונים נתקל מיד בנזיפה חמורה. הבנתי שממקומי בכיתה, אין לי סיכוי לגלוש באינטרנט והתוכניות שלי לברוח לפייסבוק  כשאשתעמם ידחו כנראה להפסקה.

"המורה" הציגה את עצמה בשמה, למדה מהר מדי את שמות התלמידים, קלטה כבר בשעה השנייה את התלמידים הבעייתיים ולא ירדה להם מהווריד. ניכר היה שהיא נהנית מאוד להתייחס לקהל השבוי שישב מולה בעל כורחו, כאל חבורת ילדים מופרעים ואיך לאמר זאת בעדינות: די מטומטמים. היא לעסה בשבילנו את החומר וירקה אותו החוצה, סחטה מאיתנו משפטים שנאמרו במקהלה, בחרה את התלמיד המצטיין ולא הפסיקה לשבח אותו והתעקשה שדווקא ההוא שלא אוהב לקרוא מהלוח יקרא.

כמובן שהיא גם הודיעה לנו שהצלצול הוא בשבילה ולא בשבילנו וגזלה מאתנו כמה דקות יקרות מההפסקה עד שתסיים את החומר.

כשהגיע הזמן הגואל של ההפסקה שעטנו החוצה כעדר והתחברנו כאיש אחד לאינפוזיה של הסלולרי. הבטתי סביב לא היה אדם אחד בחצר בית הספר שבו התקיים קורס הנהיגה המונעת שלא היה עם מכשיר תלוי על אוזנו, גם אני.

חצי שעה וההפסקה הסתיימה, המורה כבר הייתה בכיתה ושוב הקריאה את רשימת הנוכחים, מוודאה שאיש לא הבריז והסתלק לענייניו. אחר כך המשיכה לנהל ביד רמה ובזרוע מדולדלת  את השיעור ולהתייחס אלינו כמו אל ילדים מפגרים שמעולם לא היו על הכביש ומעולם לא אחזו בהגה.

הסתכלתי במורה וחשבתי שאנשים בוחרים דרכים מוזרות למצוא בהן את פרנסתם. האשה הזאת עומדת יום יום מול כיתת תלמידים מבוגרים, ששכחו כבר מזמן איך לשבת ואיך להתנהג בכיתת לימוד ומלמדת אותם חומר משעמם כמו חוקי תעבורה ותמרורים והיא עוד מצפה שהם יהיו קשובים וערניים ומשתפי פעולה?

מנהרת הזמן

ביום השני ללימודים כבר הספקתי להכיר חלק מהתלמידים: את נהג המונית שמכיר את הכביש ויש לו שעות נהיגה יותר מלכולנו ביחד, את ההייטקיסט שמפתח אפליקציה שתמנע מאתנו לשוחח בסלולרי תוך כדי נהיגה, את החכמולוג שמנסה להצחיק בכוח, את חביב המורה שכל תשובה שלו זוכה לתרועות מצידה, את הנודניקית  שכל הזמן מאיצה להתקדם ולהפסיק להפריע, את השוביניסט שיש לו דעות נחרצות על איך נשים נוהגות ואת הפמיניסטית שלא מוותרת לו ומשיבה לו מנה אחת  אפיים ומעמידה אותו במקום הראוי לו, את המתנדב שתמיד שמח להקריא מהלוח, את זאת שכל הזמן צריכה לשירותים, וגם את ההוא שאם הייתי צעירה בחמש עשרה שנים הייתי שמחה מאוד לשבת בכיסא על ידו.

ופתאום קלטתי: הקורס הזה הוא  טיפול אנטי אייג'ינג. הוא מחזיר אותי המון שנים אחורה, לשנים של בית  הספר, הנה החתיך של השכבה וההיא שיש לה כל הנתונים להיות מלכת הכיתה וזאת שכל הזמן מתווכחת ותמיד צודקת  וההוא שכל הזמן מושך אליו אש ואני ששוב מתבקשת על ידי המורה לענות על שאלות גם כשאני לא מצביעה, ושוב מחייבת אותי המורה לקרוא בקול רם מהלוח ושוב  - איזה באסה, בסוף יש מבחן על החומר.

ככל שהיום מתקדם המורה לתמרורים מאבדת מעט מהנוקשות שלה ומגלה ניצנים של חוש הומור. אני מדמיינת אותה עם גופה השדוף עיניה האפורות ושערה השחור כנערת בוהמה ב"כסית" של שנות השישים סמוכה על שולחנם של אלתרמן ושלונסקי, אלא שעד שאני מתחילה לחבב אותה ,מסתיים הקורס והיא ממהרת לאסוף את חפציה ונפרדת מאיתנו לשלום ובמקומה נכנס לכיתה ליצן החצר שמתעקש לערוך לנו  מופע סטנד אפ עם בדיחות מהבויידם, לפני שהוא מחלק לנו את המבחנים ומשגיח בשבע עיניים שלא נעתיק ולא נדבר.

א. לוקאץ' כתב לי שאל לי לחשוש במהלך הקורס מלהפסיד את  החומר לבחינה ,כי רק רכיכות בעלות 18 תאי עצב יכולות להיכשל בה. ובכן, אני מקווה שאני לא רכיכה שכזו, כי ניתנת האמת להאמר: אין לי שמץ של מושג  אם עניתי נכון או לא נכון על השאלות בבחינה. מה שאני יודעת בוודאות הוא שלעולם לעולם לא אסמס  או אדבר תוך כדי נהיגה ,תמיד אחגור גם במושב האחורי ולעולם לא אתעלם מהוראתו של שוטר. כי כל הקנסות שבעולם  וכל העונשים על תנאי לא ישוו לעונש הנקרא: קורס לנהיגה מונעת.

>> לכל הפוסטים של שרית ישי לוי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה