במלחמה הבאה לא נופתע

"ברמה הלאומית למדנו את הלקח. לא עוד פתקאות בכתב יד בחדרים אפופי עשן סיגריות אלא זעקה בריש גלי על הסכנות האורבות לפתחנו. תהה המדיניות עליה תחליט הממשלה אשר תהה, דבר אחד בטוח, אנחנו לא נופתע"

24/09/2012
נאוה שוהם סולן קבלו עדכונים מנאוה
  • RSS
» שוהם סולן. צילום: קובי קואנקס

הכותבת היא יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ואלמנת מלחמת לבנון

השנה שחלפה התאפיינה בדיונים בלתי פוסקים אודות מדיניות ישראל והעולם כלפי הגרעין האיראני. נדמה כי מעולם הדיונים הרגישים ביותר לא היו פומביים יותר. הדבר מהדהד בראשי בעיקר לקראת יום השנה לציון מלחמת יום הכיפורים, תקופה אשר באם הדיונים הפנימיים היו יוצאים מחוץ לחדר הקבינט או מפקדת המטכ"ל, היו יכולים למנוע את ההפתעה הגדולה שהביאה למלחמה הקשה ביותר שידעה ישראל.

היום 39 שנים אחרי, מתפרסמים בעיתונות קטעי פרוטוקולים מישיבות שהתקיימו בקרב מנהיגינו לפני המלחמה ולאחריה, וכן חלקים מעדויות שניתנו לאחר המלחמה בפני ועדת אגרנט. מבין המסמכים שנחשפו רק עתה לציבור, מצטיירת תמונה קשה.

לאו דווקא ההפתעה הצבאית היא זאת שמטרידה אותי, אלא דווקא החידלון המדיני והעדר ידיעה של הציבור על הנעשה "מאחורי הקלעים" של מקבלי ההחלטות.

מתעוררות שאלות רבות, האם פחות זחיחות דעת של מנהיגינו הייתה יכולה למנוע את המלחמה ? או אולי לצמצם את ההפתעה ומספרם הרב של הנופלים? האם המלחמה באמת נכפתה עלינו ללא ידיעתנו? באם הציבור היה מודע לגישושי השלום שנעשו טרם המלחמה על ידי המצרים, האם התוצאה הייתה אחרת?

השאלות רבות וקשות והתשובות למה שהיה יכול להיות, בכל מקרה כבר אינן רלוונטיות.

עבור רבים השקט של יום הכיפורים, היום הכול כך מיוחד בשנה, הוא שקט מבורך. עבור אלמנות ויתומי צה"ל השקט הזה קשה מנשוא. הוא מבטא את שתיקת ההנהגה המדינית והצבאית של הימים ההם. שתיקה שמחירה היה והינו כבד מנשוא ברמה האישית ל-2498 אלמנות ויתומים של מלחמה הזו.

ברמה הלאומית למדנו את הלקח. לא עוד פתקאות בכתב יד בחדרים אפופי עשן סיגריות אלא זעקה בריש גלי על הסכנות האורבות לפתחנו. תהה המדיניות עליה תחליט הממשלה אשר תהה, דבר אחד בטוח, אנחנו לא נופתע. הדיון הפומבי שהתנהל בשנה האחרונה מביא בפני הציבור, גם אם בצורה מוגזמת, את האפשרויות העומדות על הפרק באיום הקשה העומד לפתחנו.

חשוב להבין, החשש שמעלה השיח הציבורי אודות אפשרות התקיפה באיראן נוגע לציבור כולו.

ובתוך כך אין ספק: מי ששייך למשפחת השכול דואג וחושש הרבה יותר, אולי מתוך הידיעה שגם ישראל חזקה, שיש בכוחה לנצח את אויביה, מוסרת את טובי בניה למען קיומה וביטחונה, ורשימת השכול עדיין – לצערנו – לא נסגרה.

אני, כמי שאיבדתי את בעלי, רענן ז"ל, במלחמת לבנון הראשונה יודעת, שגם כאשר המנהיגים והפרשנים מגדירים אירוע או קרב כ"מוצלח", עבורנו, בני המשפחה אשר איבדו את היקר להם מכל, ברגע אחד, לעולם יחשב הדבר כהפסד.

ההפסד הוא כפול, ההפסד שלי ושל ילדי שגדלו ללא אבא ובקושי זכו להכירו, וההפסד של רענן ז"ל, שלא זכה ללוות את בננו לבר מצווה ולא זכה אף לחגוג את יום הולדתה הראשון של בתנו.

כולנו יודעים שמלחמת הקיום שלנו היא יום-יומית, ויש בה פה ושם ימים של רוגע – אבל ענן כבד עדיין רובץ מעלינו. הוותיקים יאמרו שכך היה תמיד, מאז ראשית ימי הציונות. הצעירים, שלא חוו טלטלות מן העבר, נאלצים להתמודד עם חוסר שקט – מעבר לגבולות, בתוך תוכנו כחברה, ובעצם בלב. העולם מסביבנו נמצא בעיצומו של שינוי, ואנחנו יודעים: המהפכות, שיכולות להביא לסילוק אויבינו, אינן בהכרח הבטחה לעתיד טוב יותר. המזרח התיכון נמצא כמעט תמיד בכאוס, ועכשיו הסופות אולי קשות ומאיימות מבעבר ולכן, דווקא ביום השנה לציון מלחמת יום הכיפורים כדאי לעצור רגע ולשאול את עצמנו איזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם: ציבור מנותק מהדילמות של ההנהגה הצבאית והמדינית או ציבור מעורב המודע לסכנות האורבות לפתחנו.

כולי תקווה כי השיח הציבורי העולמי יצליח לעצור את תופי המלחמה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה