"תפסיקו את האפליה נגד שמנים"

לימור גילת, שמנה בעבר, יודעת ובטוחה שיש אפליה נגד שמנים. והיא מבקשת: "שמנים אוכלים כי מנסים להטביע כאב, לא כי הם 'חסרי כוח רצון'. גלו חמלה!"

24/09/2012
לימור גילת קבלו עדכונים מלימור גילת
  • RSS
» לימור גילת

זה קרה לפני שנים.

בתור שמנה שלא היו לה חיים, הייתי על תקן האחות הרחמנייה של המשפחה, המצומצמת וגם זו היותר מורחבת.

הייתה לי דודה אחת, ערירית. שמה היה קלרה. נפשותנו הייתה כרוכות זו בזו. בערוב ימיה, חלתה למצער בסרטן ואני הייתי זו שסעדתי אותה. הייתי מגיעה למחלקה בה הייתה מאושפזת, מנסה לדלות פרטים על מהלך המחלה, פרוגנוזה ובכלל, מה יהיה איתה. הצוות הרפואי שלח אותי להמתין לשעות הביקור, בין שלוש לשלוש ורבע... הייתי אוויר דחוס ומיותר.

3 שנים לאחר מכן, הפעם אמי, אהובת חיי, גם היא, סרטן. הגעתי לאותו בית חולים, שלוש קומות מתחת, 40 ק"ג פחות. עדיין לא בשיא הרזון, אבל, הרבה יותר טוב. הפעם, הוזמנתי לדיונים בהם דנו עליה ועל המחלה, נועצו בי ואפילו הפכתי להיות מיודדת עם אחת הרופאות הבכירות במחלקה.

אותו אדם.

אפליה של שמנים היא עובדה קיימת

40 ק"ג הפרידו בין לימור האוויר, לבין לימור המשמעותית, הנוכחת והממש לא אויר.

אתם יודעים מה? אני אפילו לא כועסת על הצוות הרפואי שנהג כפי שנהג. אפשר לחשוב, שכשאני רואה מישהו שמזניח את עצמו במידה כה בולטת, אני אדישה לזה ובכן – אני לא.

אפליה של שמנים, בעיני, הינה עובדה קיימת.

גם כיום, שנים לאחר המקרה, אני יכולה לחוש התייחסות שונה אלי, במקומות בהם לא מכירים אותי, ביחס ישר לאיך שאני נראית.

הנה עוד דוגמה: נכנסתי השבוע למוסך, לבדוק משהו בגלגלים. חיכיתי בסבלנות לתורי והנה, כמו בסרטים האמריקאיים הרדודים והצפויים ביותר, בחורה, שיער מתנפנף, לא זוכרת אפילו באיזה צבע, עוקפת אותי. המכונית - אדומה, את זה אני זוכרת בבירור והבחור שעבד במקום, סתור השיער והשכל, מתפנה אליה...

המילים שרציתי לומר הסתדרו בגושים וסירבו לצאת החוצה בשצף הראוי. אותו עלבון ישן וותיק ו(לא) טוב, הציף אותי.

קיללתי אותה, אותו, את הגלגלים שהתנהגו כך, שאילצו אותי להגיע לאותו מוסך מאוס, אליו לא אתקרב לעולם. אבל יותר מכל קיללתי את הגלגלים שלי עצמי. בדמיוני הייתי לרגע קטי בייטס, בסרט המרגש "עגבניות ירוקות ומטוגנות", שדפקה הלוך ושוב את מכונית הספורט של שתי הצעירות שעקפו אותה בחניה, תוך שהיא קוראת בקול מוטרף מעט, אך משוחרר: "אני זקנה ושמנה יותר, אבל יש לי יותר ביטוח..."

כמובן שלא עשיתי זאת (אולי פעם...) ובחרתי לעוף משם, בחאראק'ה, שלא יצאה טוב כמו שרציתי.

כל אחד הרגיש פעם חריג

אז סיכמנו שהאפליה היא עובדה ולא פרי דמיונם הנזוף של בעלי עודף המשקל. ובהנחה שלא בא לי ליילל על כך ושהעולם אינו הוגן, השאלה הגדולה היא, מה ניתן לעשות ואיזה אינטרס יש למי שאינו חווה את החיים בתוך קילוגרמים של שומן, לזוז מדרכו ולגלות מעט חמלה או אפילו סובלנות כלפי העניין?

אני חושבת, שכל אחד הרגיש חריג או חסר ערך ולו פעם אחת בחייו. הרי כולנו היינו באיזשהו שלב מוזנחים, כשפגשנו מישהו מתוקתק ויהיר, אמרנו אמירה אומללה ורצינו לכבוש את ראשנו בקרקע, נוכח תגובות האחרים, חדשים במקום בו לא מצאנו במהירות את מקומנו.  זאת תחושה קשה, גם עבור מי שביטחונו העצמי נמצא תקין ועמיד. קל וחומר כשזה נוגע באנשים שהתמה המרכזית שמנהלת אותם הינה: אני לא ראוי...

כמי שחווה סוג של קושי, זמני (כך אני מאמינה) מול בעיית המשקל שלה עצמה, למרות היותה מטפלת בתחום, תנו לי לספר לכם, שהשמנה אינה הזנחה או חוסר במה שנהוג לקרוא לו באוויליות מקוממת : "כוח רצון". בעיני השמנה היא ייצוג של קושי. אם דמיינתי את עצמי, עד לא מזמן כמי שמדוושת נון סטופ, כנגד עצמי, על מסוע החיים ומצליחה להדביק את הקצב, הרי שלאחרונה עייפתי ואני מרגישה נשרכת ומובלת במסוע הזה לאחור.

שמנים אוכלים כדי להטביע כאב עמוק ושורט

מי שאוכל כמויות גדולות, בעיני, מנסה להטביע כאב עמוק ושורט. לכן בעומדכם מול אדם שלוקה בעודף משקל, אל תפלו לבור הבנאלי שאומר: "אויש, איזה גועל, הבן אדם אוכל את עצמו למוות, איפה כוח הרצון שלו?",  ועוד מילים שגורמות לי לתלוש את שערות ראשי. הבינו, שאתם עומדים מול אדם במצוקה ואדם במצוקה ממש לא צריך עוד הטפות מילוליות או מבטים של בוז. הוא עושה זאת לעצמו שבעתיים ובריבוע, ותכל'ס - זה לא ממש עוזר...

גם רחמים יהיו מיותרים, יש לומר. אל תשכחו שיש שם אדם, עם רגשות, צרכים, חלומות ושק מלא עלבונות להחלפה.

בנוגע לשני ילדי, מגיל פעוט, פמפמתי להם: לעולם אל תצטרפו להתעללות בילד או ילדה. אל תרדו על ילדים אחרים, בהיותי בעברי ילדה/ נערה/ אישה שמנה, אני יודעת איזה שאול עובר מי שמוצק ומבוריין (מלשון בריונות). לא תמיד ההטפות שלי מועילות, אני משערת שלעתים גם הם, כמוני, חוטאים בחטא ההצקה ולעתים, גם מציקים ומעירים להם.

לסיכום: כל אחד חריג בדרכו.

איש לא אוהב לחוש את חריגותו בצורה בוטה ופומבית.

בואו וננסה לא לדרוך על יבלות קיימות וכואבות. זה מחליש לנו את הצ'י הכללי, שלנו כעם.

לקראת ראש השנה, יום כיפור, חשבונות הנפש ובקשות הסליחה למיניהן, בואו וננסה לשמור על מפלס הסליחות, נמוך יותר, לקראת ה'תשליך' של השנה הבאה... ובברכת שנה נהדרת וזקופת גו לכולנו.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לימור גילת היא מנחת קבוצות תמיכה להרזיה, מומחית לשינוי הרגלים וסטודנטית שנה ד' בנטורופטיה

לפוסט הקודם של לימור גילת "חזרתי להיות הילדה השמנה שהייתי"




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה