חג משפחה שמח

"כשאני שומעת איך מישהו מחבריי מתבכיין על ההתחייבות להעביר את החגים עם המשפחה, להכין אוכל ולהקשיב לבדיחות הישנות של דודים - יש לי מלא מה להגיד, אך אני שותקת". גם השנה, אולגה לביא תבלה את החג הרחק ממשפחתה

13/09/2012
אולגה לביא קבלו עדכונים מאולגה
  • RSS
» איפה אתם בחג? לביא

עונת החגים כבר בפתח ושוב אני עוברת ללא תקווה על אתרי הנסיעות לחו"ל. לא, אני לא מחפשת שם טיסה לפריז במחיר מציאה. ולא לאמסטרדם. שנה אחרי שנה אני מקווה למצוא שם כרטיסים במחיר סביר לאותו כיוון. לעיר שבה גדלתי ובה השארתי את משפחתי מאז שעליתי ארצה לבד. כשבחרתי לבנות את הבית שלי ולעזוב את הבית שלהם.

יש לי מזל רב. נולדתי במשפחה אוהבת, דואגת, כזאת שיודעים להגיד לא, אבל כמעט ואין בזה צורך. משפחה תומכת שקיבלה את החלטתי להמשיך בדרכי המשונה ומאז נמתחו אלפי קילומטרים בינינו, שעות של שיחות בסקייפ ואינסוף תמונות עברו במיילים. אירועים משפחתיים שמתרחשים רחוק ממני ובמקרים הנדירים בנוכחותי - והצלחות שלי בפורמט של דיווחים קצרים בסמסים. ברכות ימי הולדת בדואר רשום ונשיקות ווירטואליות מהמחשב. פגישות פעם בשנה. כבר לא שואלים "מתי את באה". מתי שאוכל, אמא. בהזדמנות הקרובה, אבא.

כשאני שומעת איך מישהו מחבריי מתבכיין על ההתחייבות להעביר את החגים עם המשפחה, להכין אוכל ולהקשיב לבדיחות הישנות של דודים - יש לי מלא מה להגיד, אך אני שותקת. שנה אחרי שנה אני מחפשת תשובה לשאלה מאוד פשוטה - איפה אני בחגים? לעיתים חברים מזמינים אותי לשולחן המשפחתי שלהם, מאמיצים אותי. לפעמים זה לא מסתדר ואז אני יוצאת מהבית, מסתובבת ברחובות ריקים ומקשיבה לחיים של אחרים, לשיחות, צלילי השולחן כשמונחות הצלחות ולמישהו תמיד נופל את המזלג, ילדים משתוללים, מבוגרים צוחקים, תינוקות צורחים וזה עושה לי כל כך טוב בלב. מישהי יוצאת מהבית ובידיה תבנית אפיה עם איזה פשטידה או קיש, ממהרת שלא יתקרר. ריח מתוק עוטף את הבתים ושקיעה מסמנת את תחילת החג. ערים שקטות מבחוץ ומוארות מבפנים - נרות, מנורות, אבל בעיקר החיוכים.

אני עוברת על האתרים בחיפוש נואש, אך המחירים לא משאירים מקום לאופטימיות. כמובן שחופשה בחו"ל באי אקזוטי או שופינג בניו יורק מושכים הרבה יותר מאשר ארוחת ערב בכפר סבא או סופ"ש באר שבע, ואני עוד לא הייתי בפריז... אבל אני זקוקה עכשיו למשהו אחר. לחיבוק של אמא. לשיחות באמצע הלילה עם אבא. נזכרת באחיין שלי שבטח גדל, בכלב שלי שנפטר באביב ובפעם הראשונה לא יצא לברך אותי בכניסה. בכל פעם שאני מגיעה משהו משתנה. ואני לא תמיד עומדת במשימה לקבל את זה כמו גדולה.

ילדים גדולים כבר לא תלויים בהוריהם. הם עצמאים, חווים רגשות וריגושים מגווונים, חלקם לא יסופרו לאבא או אמא לעולם. הם גרים בשכירות אחרי הצבע ומזמן התרגלו לאוכל סיני מקופסה. ילדים גדולים שזכו להורים חיים ובריאים מקבלים את זה כמובן מאליו, כמשהו שתמיד היה ולא הולך להסתיים. קיבלנו את המתנה הזו בלי לומר תודה והתרגלנו אליה. ילדים גדולים מעמידים פנים קשוחות, קונים אוטו חדש, בושם שעולה הון, אך כשנדבקים בשפעת, הם חולמים על יד הקרה של אמא על המצח.

ילדים גדולים בוכים רק כשאף אחד לא רואה, הולכים לפסיכולוגים, מסתבכים בזוגיות, מצליחים בקריירה, פוגשים, כובשים ונפרדים, בונים מציאות משלהם ולפעמים נזכרים לקנות לאמא פרחים ולהתקשר לאבא סתם ככה, ללא סיבה.

כשהיינו קטנים, כל כך התעקשנו בדרישות הפרטיות, עצמאות, הדאגות של אמא הצחיקו אותנו - מה יש, אמא, מה כבר יכול לקרות לי? ברור שאכלתי את המרק, לא, ישנתי טוב, אכן, בלימודים הכל בסדר וכן, אנחנו משתמשים בקונדומים.

הזמן עובר ופתאום מזהים את הקמטים בפנים של אמא, האם הם היו שם קודם? פתאום מתעניינים בהיסטוריה של המשפחה, אך חלפה שנה מאז שנפטר סבי, שתמיד סיפר לי על העבר ותמיד לא הייתה לי סבלנות להקשיב לו עד הסוף. געגועים נכנסים לחיינו כדי להשאר ובלוח שנה שפעם היה מלא רק בימי נישואין וימי הולדת פתאום מתחילים להופיע עיגולים שחורים. פתאום נהיה חשוב להספיק. להגיד את הדברים שכאילו תמיד היו ברורים גם ככה.

להעביר את הזמן ביחד, אפילו באותו רגע להתחשק להשתולל עם החברים, לקרוע את העיר או להשתגע במועדון. לזכור לתת ולא רק לקבל, הרי הם תמיד היו שם בשבילנו, ראו אותנו במצבים הכי לא אטרקטיביים, דאגו לנו כשהשתכרנו בפעם ראשונה בחיינו והקיאנו את נשמתנו לילה שלם.

השאלה שחוזרת על עצמה - איפה אני בחגים? כשמשפחתך רחוקה ואת שלך עוד לא בנית, לאן תלך להרגיש שייך ואהוב? בשנים האלה ישבתי ליד שולחנות שונים, הכרתי משפחות של חבריי, למדתי לעשות סדר כמו שצריך, הכנתי גפילטע פיש לכל הקרובים ויקרים לי. הערכתי את היחס ועניתי באהבה גדולה. והבטחתי לעצמי: כשתהיה לי משפחה משלי, תמיד אזמין לארוחות חג חיילים בודדים, ילדים גדולים שאין להם איפה לברך את השנה החדשה, להרים כוסית ולהרגיש בבית. למדתי את הלקח שלי ולעולם לא אשכח.

המשפחה היא זכות גדולה ואושר שלא מובן מאליו.

שנה טובה שתהיה, שנת אהבה. חג משפחה שמח!

>> לכל הטורים של אולגה לביא




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה